בנם הצעיר של חנה וראובן. אילן נולד בט"ז בשבט תשכ"ג (10.2.1963), אח של יחיאל, רותי, צילה ופנינה. הוא נולד בחג האילנות, ועל כן נקרא שמו אילן.

אילן נישא לג'סיקה. בני הזוג הקימו את ביתם בשוהם, שם גידלו את שלושת בניהם: עילי, והתאומים ניתאי וליאור. המשפחה הייתה מקור עיקרי לאושרו ואהבתו של אילן.

אילן גדל בלוד. הוא למד בבית ספר יסודי חב"ד והמשיך לתיכון אורט סינגלובסקי בתל אביב, בו סיים את העתודה בהצטיינות כטכנאי מכונות.

בשנת 1982 התגייס אילן לצה"ל. הוא שירת ביחידה 202 של הצנחנים, היו אלה ימי מלחמת לבנון הראשונה ורוב התקופה אילן שירת בלבנון כלוחם וכמפקד.

חגי אבימור, שהיה מפקד הפלוגה של אילן, תיאר: "כבר בטירונות במחנה סנור אילן התבלט בין חיילי ומפקדי הפלוגה: חייל ממושמע, שקט, מקצוען, משקיען גדול ובעיקר חבר אהוד. נהניתי להיות מפקדו של אילן לאורך כל המסלול בצנחנים, שכלל שהות ממושכת בגזרת ביירות שבלבנון. אני וסגל הפלוגה נהגנו לבחור את אילן להשתתף במשימות מבצעיות נבחרות ולהטיל עליו משימות שונות שהביאו לידי ביטוי את יכולותיו הגבוהות".

דני קלימי, מפקדו וחברו של אילן, תיאר אירוע ממהלך השירות הממחיש את אופיו: "דוגמה בולטת להשקעתו של אילן במסלול זכורה לי באחד מהמסעות שערכנו לאחר צניחה בתל נוף והליכה לקראת פשיטה על משטרת בית גוברין, שבמהלכה אילן שבר את רגלו. לאחר קילומטרים רבים של הליכה, הגיעו אלי חבריו למחלקה והודיעו שאילן משתרך מאחור ומתקשה בהליכה. אילן, שלא היה מוכן לעלות על אלונקה מתוך כוונה לא להקשות על חבריו, הלך קילומטרים רבים משלב הצניחה, תוך כדי שהוא סובל מכאבים וחורק שיניים, רק לא לעלות על האלונקה. רק לאחר שנתתי לו פקודה לעלות על האלונקה ולהתפנות, הוא הסכים ופרש מהמסע". על שירותו של אילן בלבנון סיפר דני: "בשלב מתקדם במסלול עלינו ללבנון לפעילות מבצעית. בכל מארב או פעילות שביצעתי, אילן הלך איתי בחוד (יחד עם גבי וויקי). איתם תמיד הרגשתי בטוח ורגוע".

אחרי שעבר קורס קצינים אילן המשיך בשירות בקבע עד שנת 1986, בתפקיד קמב"ץ וסמ"פ בבית הספר לקצינים, בה"ד 1.

אחרי שחרורו מצה"ל אילן עבד במגוון עבודות: כאיש מכירות ב"דפי זהב", כחקלאי במושב פארן, כקצין ביטחון ומאבטח של שגרירי ישראל בפרו ובברזיל וכאיש ביטחון בספינת קרוזים.

בשנת 1989 התחיל אילן לעבוד ברשות שדות התעופה בנתב"ג. הוא החל את דרכו בחטיבת הביטחון ולימים התקדם לתפקיד אחמ"ש באגף האבטחה. בשנת 1995 עבר לחטיבת אחזקה, שם הקים, ייסד וניהל את מוקד ניהול התקלות של רשות שדות התעופה.

במקביל לעבודתו ברשות שדות התעופה אילן למד באוניברסיטה וסיים בהצלחה לימודי תואר שני בשני תחומים - האחד במינהל ציבורי עם התמחות בביקורת פנימית וציבורית והשני במשפטים.

חבריו הטובים של אילן מהצבא הפכו להיות חבריו הטובים והקרובים גם באזרחות, ובאופן טבעי היו לאילן גם חברים במקום העבודה. סיפר חברו דני קלימי: "כל השנים אילן היה לי לבן משפחה לכל דבר. כאשר הודענו בטינה ואני על החלטתנו להתחתן, אילן מבלי להסס 'תרם' את מכונית הסוזוקי סוויפט החדשה שלו, שהייתה עדיין עם הניילונים ברכב, להסיע אותנו ביום החתונה". הוסיף ויקי: "נאמנות עבור אילן הייתה ערך עליון. נאמנות לחברים, ובעיקר למשפחה. באופן אישי היה לי ברור שאני רק צריך לבקש, ואילן יהיה שם בשבילי. הנאמנות והמחויבות השתקפו קודם כול, ובאופן מוחלט עם הוריו, אחיו ואחיותיו, ג'סיקה והילדים".

רפי עידן, חברו של אילן מהעבודה, תיאר: "למדתי להכיר אדם מיוחד בעל ידע נרחב והשקפת עולם מיוחדת. דחפת אותי ללמוד ולהציב מטרות על מנת להתקדם". הוסיף עוזי ג'ורג'י: "עבורי היה אילן סוג של מצפן ערכי, עם עיניים חכמות וחוש צדק מפותח".

אילן אהב את החיים, אהב את הטבע ואהב לטייל בעולם ובארץ. היו לו תחביבים רבים – הוא אהב לצלול במקומות אקזוטיים, לצנוח כמובן (פעם צנחן - תמיד צנחן), ובמשך תקופה ארוכה הקפיד לצנוח מדי יום שישי צניחות חופשיות בחוף הבונים.

אחד העיסוקים החביבים על אילן היה קריאה והרחבת ידע בכל רגע פנוי. אילן השאיר אחריו ספרייה עשירה ומגוונת מאוד הכוללת ספרי הגות, היסטוריה, משפט, מדע, יהדות ועוד. הוא אהב במיוחד את פרקי אבות, שממנו נהג לצטט. בין הציטוטים שאהב במיוחד: "אם אין אני לי מי לי"; "סייג לחוכמה שתיקה"; "אמור מעט ועשה הרבה"; "איזהו עשיר השמח בחלקו"; "אל תתייאש מן הפורענות"; "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ועוד. אילן נהג לומר שפרקי אבות משמש "ארגז כלים" לחיים.

על ידענותו של אילן סיפר חברו הטוב מהעבודה עוזי ג'ורג'י: "אילן איש אשכולות, משכיל, יסודי, חכם, שקול, איש ספר שהתעניין בתחומים רבים ומגוונים, בעל תובנות ויכולות אישיות גבוהות, איש שיח מן המעלה הראשונה, החל מפילוסופיה וכלה באקטואליה".

לאורך כל שנות העבודה והקמת המשפחה אילן הקפיד לעשות שירות מילואים פעיל כקצין. הוא שירת למעלה מעשרים וחמש שנים, התקדם לדרגת רב-סרן וזכה להערכה רבה על פועלו.

כשאילן הגיע לגיל הפוטר אותו משירות מילואים, הוא ביקש להתנדב ולהמשיך לשרת. זאת מתוך תחושת שליחות עמוקה, כפי שכתב באחד המסמכים: "אני מילואימניק גאה כבר למעלה מעשרים וחמש שנה ומבצע את המוטל עלי בתחושת שליחות, במסירות ובהשקעה רבה. אני רואה בתרומתי לשירות המילואים ערך עליון ומטרה מקודשת, תרומה שבאה ממקום של הכרה בערכי חינוך וכבוד לעשייה והשקעה למען אותם הערכים שצה"ל והמערכת מעבירים לחייל, לאזרח ולחברה, אותם ערכים שכולנו שואפים להנחיל לילדינו".

אילן ראה בהתנדבות ערך עליון. בנוסף לשירות מילואים בלטה התנדבותו בער"ן, שם התנדב במשך כעשר שנים.

בינואר 2009, בעיצומו של שירות מילואים בהתנדבות במבצע "עופרת יצוקה", התפרצה אצל אילן מחלה נדירה. "מחלה נדירה שפגעה באדם נדיר", כדברי אוהביו.

אילן הוכר כנכה מאה אחוז. הוא נאבק במחלה במשך תקופה של כשבע שנים וחצי והיה נחוש לנצח את הקשיים. בתקופה זו ידע עליות וירידות ואושפז לסירוגין לתקופות שונות, אך התמודד עם "האתגרים" באופן מעורר הערצה ("אתגרים" הייתה ההגדרה שלו לקשיים שהמחלה הציבה לו). אילן המשיך להיות אופטימי, השקיע רבות בשיקום ועשה מאמצים כבירים גם בתקופות הקשות על מנת להמשיך ולהיות אבא ובעל מסור ופעיל. הוא עורר השראה במשפחתו ובכל הסובבים אותו, היטיב לתאר זאת חברו אלון פוני: "בתקופה הכאובה שבה נאבק במחלתו, נלחם בה באופן הרואי בכל העוצמות הקיימות בו. ניכר כי לחימתו זו מקורה כנראה ביסודות הלוחם שהיו נטועים בו, מתקופת שירותו כלוחם צעיר בצנחנים ובהמשכה מתקופת שירותו כקצין מוערך".

החברים של אילן הקפידו להגיע תדיר בכל התקופה הממושכת והכואבת, תמכו מורלית, עודדו וליוו אותו בצורה מעוררת כבוד והערכה. הם חיממו את ליבו של אילן ועזרו מאוד למשפחה.

ביום ט"ז בתמוז תשע"ו (22.7.2016) הכריעה המחלה את אילן. בן חמישים ושלוש במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בבית עריף. אילן הותיר אחריו אישה ושלושה בנים, אח ושלוש אחיות.

באזכרה לאילן אמר חברו הטוב ויקי שוורצשטיין: "אילן שאף תמיד למצוינות, ודרש זאת קודם כול מעצמו - בצבא, בלימודים ובעבודה. בכל מקום הראה קודם דוגמה אישית, ורק אז הציב דרישות לאחרים. הוא היה סקרן, אהב מאוד ללמוד, קרא הרבה בתחומים שונים, ותמיד היה איש שיחה מעניין."

ידידתו גבריאלה העידה על אופיו: "אדם חכם ואמיץ, צנוע ונדיב. כל כך הרבה זיכרונות, והמשותף להם הוא אחד – חבר היודע לעזור מבלי לתת לאחר תחושה של נזקק".

"אילן היה ועודנו דמות מופת מעוררת השראה לכולנו", כתבו בני המשפחה, "מודל של איש של ערכים, נדיבות, טוב לב, צניעות, חכמה, אחריות, חברות, דוגמה לאהבת אדם, דרך ארץ ועזרה לזולת.

אילן מיוחד ואהוב, היית לנו מגדלור. הלך המגדל, נשאר האור".