בן אידה ויעקב. בועז נולד בט' בתמוז תש"ד (30.6.1944). בן בכור להוריו, אח של אלי ואהוד.

שנותיו הראשונות של בועז עברו עליו בראשון לציון ומשם עברה המשפחה לשכונת קריית שלום בתל אביב. הילד בהיר התלתלים בלט כתלמיד חרוץ ושאפתן, ועם סיום הלימודים בבית הספר היסודי "רמז" בקריית שלום המשיך ללימודיו התיכוניים בתיכון עירוני ה' ברחוב מזא"ה, לשם רכב יום יום על אופניו מקריית שלום שבדרום העיר. הוא למד במגמה הריאלית, וכבר אז רקם את חלומו ללמוד בטכניון הנדסת בניין.

בד בבד עם הלימודים בתיכון היה בועז פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד, בסניף שבקריית שלום. שם נרקמו ומומשו השאיפות להתגייס לנח"ל עם גרעין "מצד", שיועד לקיבוץ אלומות הצופה לכינרת.

בועז התגייס עם חבריו ב-3 באוגוסט 1962 ושירת כצנחן וחבלן בגדוד 50.

בשנת 1965, מיד לאחר שחרורו, מימש בועז את שאיפתו מילדות ללימודי הנדסת בניין בטכניון. הלימודים מומנו בכסף שהרוויח בעבודה קשה כקבלן תיקונים ושיפוצים בשיכוני עולים. הבחור הבלונדי החיוור הפך לגבר שזוף בעל ידיים מיובלות. ההורים חששו שהרווחים הגדולים ישכיחו את השאיפה ללמוד, אבל כל רצונו של בועז היה להצליח בלימודים ולהפוך למהנדס בניין שיוביל פרויקטים גדולים בחברה משלו.

אלא שהתכניות השתנו עם פרוץ מלחמת ששת הימים ביוני 1967. חטיבה 55 של הצנחנים, "חוד החנית", עלתה לירושלים ביום הראשון ללחימה, יום שני 5.6.1967 בשעות הערב. גדוד 66, הגדוד של בועז, קיבל משימה לפרוץ לכיוון העיר העתיקה מאזור בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת.

בועז, שנשא על גבו תרמיל גדול עם חומרי חבלה, הסתער לפנות בוקר ביום שלישי עם חבריו מפלוגה ב', הפלוגה שעל לחימתה נכתב השיר "גבעת התחמושת". פגז מרגמה שהתפוצץ לידו ריסס את גבו ורגליו ברסיסים רבים. הרסיסים עברו דרך עמוד השדרה לבטן והוא שכב מדמם קשות, מתאמץ בשארית כוחותיו לא לאבד את ההכרה. תרמיל החבלה הציל את חייו, או לפחות מנע פגיעה קשה יותר בעמוד השדרה.

תקופת האשפוז שלאחר הפציעה נמשכה כשנה והייתה רצופת ייסורים, ניתוחים, חצי גוף שגובס ומאמצי שיקום עקשניים. בועז הפך למשותק בפלג גופו התחתון, פגוע בריאה ובבטנו, וגרוע אף יותר – רסיסי עצם שהתמקמו בעמוד השדרה והיו מקור לדלקת כרונית מסכנת חיים שיצרה פצע פתוח תמידי. אבל הרוח – היא נשארה איתנה ואופטימית.

בועז החליט לחיות בכל הכוח. הוא התאמן ללא הרף במחלקת השיקום בהדסה באימוני הליכה, ואת בית החולים עזב על רגליו כשהוא נעזר בקביים. עם יציאתו ממחלקת השיקום, עמדה בפני בועז התמודדות לא פחות קשה מהפגיעה הפיזית - התמודדות יום יומית עם המעבר מאדם צעיר, עצמאי ובריא, לנכה עם קביים וכיסא גלגלים, החווה מבטי רחמים או חוסר מודעות. גם כאן ניצח בועז, שלמד עד מהרה להתמודד עם הסביבה.

חברים שעלו אל בועז לבית החולים עזרו לו להשלים את הלימודים שהפסיד בשנת האשפוז, וכך יכול היה לחזור ולהצטרף לאותה כיתה ממנה יצא ללחימה. ברור היה שבועז לא יוכל עוד להיות מהנדס ביצוע שמטפס על בניינים, והיעד הפך להיות מהנדס מתכנן.

עם סיום הלימודים הוא החל לעבוד בירושלים, כמתכנן הראשון של הריסת בית החולים הישן של הדסה בהר הצופים לקראת שיקום ההר. כך בועז, שהיה שם כבר בשנת 1963 כחייל, מחופש לשוטר במסגרת ההסכם עם הירדנים, שב להר הצופים.

בשנים שלאחר מכן עבד בועז ברפא"ל ובתעשייה הצבאית, והיה לאחד המומחים בארץ לבנייה ממוגנת.

לבועז ולרעייתו שלומית שלושה ילדים – אורלי, אילן וקרן. בועז הקפיד להיות מעורב בחיי המשפחה מבלי לוותר לעצמו בשל נכותו, בני המשפחה מציינים שתמיד הגיע לאירועים של ילדיו בבית ספר, גם אם הצריכו עלייה של עשרות מדרגות.

בועז אהב לטייל ולהכיר מקומות חדשים בארץ ובעולם, תוך התגברות על קשיי נגישות ותעבורה. הוא הקים את חוג הג'יפים של בית הלוחם בתל אביב והצליח לטייל בשטח למרות המגבלות. "בועז היה מופת ודוגמה לנחישות ולניצחון בקרב על החיים", כתבו בני המשפחה, "קרב זה כלל צמידות לכיסא גלגלים, סבל רב מכאבים תמידיים ועשרות שנים של חיים בצל סכנת מוות. הוא הירבה לעודד פצועים קשים שרוחם נפלה, והיה ידוע כמי שלא ויתר על זכויות ומאבק לשוויון הזדמנויות לנכים בכל התחומים ... השיר האהוב עליו, כמה סמלי, היה 'הקטר' שכתב חיים חפר".

בועז נפטר ביום כ"ז באלול תשע"ג (1.9.2013). בן שישים ותשע במותו. "המחיר שגבה הקרב על החיים היה כבד" סיפרו בני המשפחה, "שנות חייו האחרונות היו קשות מנשוא, ולבסוף הוא נפטר ללא עת מפגיעה רב מערכתית ואנושה בגופו". הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקריית שאול, תל אביב. על מצבתו של בועז כתבו אוהביו: "בועז אהובנו. הילכת זקוף בינינו וניצחת את החיים".

בועז הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים ונכדים, שאחד מהם נקרא על שמו.

באתר יוטיוב ניתן לצפות בסרטון בו בועז מתאר את פציעתו וחייו, כן ניתן להאזין באתר לראיון רדיו שנערך עימו בשנת 1989.