בן שדרה ושלום חי. נולד בי"א בחשוון תש"ו (18.10.1945) בבגדד שבעיראק. 

בשנת 1951, בהיותו בן שש, עלה דוד עם בני משפחתו ארצה. הם התיישבו בחצור הגלילית והוא החל ללמוד בבית ספר יסודי בעיירה. בשנת 1958 עברה המשפחה להתגורר בבית שאן והוא השתלב בלימודי תיכון בבית הספר "תחכמוני" בעיר. בחלוף שנתיים עבר להשלים את לימודיו במסגרת של תיכון ערב, ובימים עבד כטפסן בבניין וזאת על מנת שיוכל לסייע בכלכלת הבית.

נער עצמאי וחרוץ, חברותי ואהוב, שהקפיד לשמור על קשריו עם חבריו לשכונה וללימודים ולבלות עימם בעיקר בסופי שבוע, בשל אילוצי זמן והעובדה שעבד ולמד במקביל. תכונותיו הבולטות היו התמדה, עקשנות, חשיבה מעשית ושאיפה לסדר ולצדק. תיארו אוהביו: "הוא פשוט קם ופעל כדי לקדם את מה שהאמין בו מבלי לדבר, להסביר או לשכנע אלא פשוט נתן דוגמה תוך כדי עשייה ורתם בדרך זו גם את חבריו לעזרתו".

בתום הלימודים ומעט לאחר שמלאו לו שבע-עשרה שנים, חתמו הוריו על הסכמתם לגיוסו המוקדם, וכך, בשנת 1962 התגייס לצה"ל. שירת כנהג טנק בחיל השריון, תחילה במסגרת שירות סדיר ובהמשך במסגרת שירות מילואים ושאב סיפוק רב מעשייתו הצבאית.

לאחר שחרורו מצה"ל החליט להצטרף לשורות משטרת ישראל. דוד ענה על מודעת גיוס שראה ונימק את החלטתו ברצונו ביציבות כלכלית ובעבודה מסודרת. עבר הכשרה בבית הספר לשוטרים, סיים בהצטיינות ושובץ לתפקיד שוטר סיור. הוא אהב את הפעילות סביב השעון, חש גאווה להסתובב לבוש מדים ולא היסס להתנדב לכל פעילות או משימה.

ב-5.6.1967 החלה מלחמת ששת הימים ודוד נקרא לשירות מילואים. יחידתו שובצה ללחימה בגזרה הירדנית ולקחה חלק בקרבות שהתנהלו מלטרון ועד רמאללה. מפאת דאגתו למשפחתו הוא לא סיפר בבית על הקרבות בהם השתתף ועל הסכנה הממשית שנשקפה אז לחייו.

בתום המלחמה חזר לשורות המשטרה ועשה חיל בתפקידו כשוטר סיור. מקצועיותו ויכולותיו הביאו לכך שקודם לתפקידי סיור בכירים יותר - סייר קטנוע ונהג ניידת, ובהמשך ליציאתו לקורס סמלים בבית הספר לשוטרים בשפרעם. בסיום הקורס שובץ לתפקידי חקירות במשטרת קריית אונו (תחנת מסובים) והפגין מקצועיות רבה במילוי תפקידו.

באפריל 1968 ספג אובדן גדול עת איבד את אחיו משה, לוחם בנח"ל המוצנח, שנפל בהיתקלות עם מחבלים באזור הבקעה.

לצד מינוף הקריירה שלו במשטרה, הקים דוד זוגיות אוהבת עם שרה, אותה פגש במהלך תיחקור תלונה שהגישה משפחתה כאשר עבד בתחנת מסובים. השניים נישאו באוגוסט 1969 והקימו את ביתם באור יהודה. בן זוג מסור ואוהב היה. שרה סיפרה כי כשעשה מילואים נהג לשלוח לה מכתבים ולכתוב על השגרה בצבא ועל געגועיו אליה. נולדו להם שני ילדים – ענתי ומשה. היה אב נוכח ואוהב לילדיו, הקפיד על הצבת גבולות ומשמעת לצד צחוק ובילוי משפחתי. לעיתים לקח את ילדיו עימו לתחנת המשטרה ולעיתים הם צפו בסרט בדרייב אין.

לאחר נפילת אחיו משה קיבל דוד פטור משירות קרבי, לפי בקשת אביו שפנה לשלישות צה"ל. כעבור זמן מה הוא ביקש לשנות את מעמדו הצבאי ולשוב לעשות מילואים עם חבריו ליחידה, ובקשתו נענתה.

בשבת י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הוא גויס למילואים. הוצב לשירות בגדוד טנקים על קו תעלת סואץ וסייע יחד עם חבריו ליחידה בלחימה בחזית המצרית. ביום החמישי ללחימה נקלעו דוד וחבריו להפצצה אווירית כשהיו על גבי טנק ועסקו בחימושו. הוא נפצע אנושות מרסיסים בגבו ובריאותיו וטופל תחילה בבית חולים עורפי ובהמשך ב"בית החולים הדסה עין כרם" בירושלים, שם עבר מספר ניתוחים. לאחר אשפוז ממושך, החל הליך שיקום שארך למעלה משמונה חודשים, כשהוא נתמך כל העת על ידי משפחתו ואוהביו.

במהלך שהותו בבית החולים ובמרכז השיקום הקפיד לשמור על אופטימיות וחיוך ומצב רוחו היה מרומם. הוא הרבה לנהל שיחות עם פצועים אחרים בקרבתו, לעודד אותם ולבקש שיראו את הצדדים החיוביים בעתידם ושישמרו על מורל גבוה. הייתה לו אמביציה אדירה להשתקם ולחזור לחיים מלאים וסדירים והוא היווה מודל השראה לכל האנשים בסביבתו.

מששוחרר ממרכז השיקום התעקש לחזור מיד לעבודתו. משרדו בתחנת המשטרה במסובים הונגש ודוד חזר לפעילות כשהוא מתנייד בכיסא גלגלים. נחוש וחדור מוטיבציה היה לבצע את תפקידו ללא הנחות והקלות, הגיע לתחנה מדי בוקר ומילא את כל תפקידיו במסירות הרבה שאפיינה אותו. על פועלו הוא זכה לתעודות הצטיינות והוקרה וקודם לתפקיד ראש מחלקת חקירות במשטרת קריית אונו, תפקיד בו עסק עד סמוך לפטירתו.

בריאיון שנתן לאחד מהעיתונים לאחר מינויו אמר: "כאשר נפצעתי נסתיימה עבורי המלחמה הראשונה. כשהתעוררתי לאחר הניתוח החלה המלחמה השנייה שלי. זו הייתה מלחמה קשה. בטנק נלחמתי במסגרת צוות, מחלקה וגדוד ולאחר פציעתי היה עליי להילחם בכוחות עצמי בלבד. בתחילה השתלטה עלי הרגשת אין-אונים. ההכרה שכל חיי לא אוכל עוד להלך על רגליי היכתה אותי בהלם אך אט אט התחלתי להשלים עם מצבי... הגעתי למסקנה כי רק אם אשוב לתפקידי במשטרה, תפקיד בו היה לי סיפוק מקצועי אשקם את עצמי... הגעתי לתחנת בלוויית אשתי... הרגשתי כאילו נולדתי מחדש".

דוד זכה לכינוי ה"איירונסייד" של משטרת ישראל, כינוי אשר ניתן לו בהשראת סדרת טלוויזיה אודות בלש נכה העונה לשם זה. על התנהלותו וכינויו אמר - "מה שאפשרי בסרט טלוויזיה אפשרי גם במציאות".

הוא היה אדם של נתינה מאד גדולה, בעל חוש הומור שופע וציני. ספונטני ועם יכולת הקשבה. אהב לשבת עם חברים ולשחק איתם קלפים, לשוחח, לצחוק וליהנות. איש רעים להתרועע. אהב את החיים ונהנה מאוד לצאת לפיקניקים ולטיולים על אף קשייו הפיזיים.

סיפרה רחל, גיסתו: "אין ספור חוויות עם דוד שגם ספר עב כרס לא יוכל להכיל אותן. אחד הסיפורים הזכורים לי הוא - דוד מרים טלפון אליי לעבודה עם קול חלוש. 'דוד מה קרה?' שאלתי והוא ענה - 'שרה יצאה ואני לא מרגיש טוב'. הוא ידע שזה יקפיץ אותי למרות העייפות הרבה... אני מגיעה ודוד יושב ליד השולחן, חפיסת קלפים מונחת לפניו וחיוך מאוזן לאוזן על פניו. 'אם הייתי אומר לך בואי לשחק איתי היית אומרת שאת עייפה, ואם אני חולה - את רצה'. זה דוד".

רב-סמל ראשון דוד (דודו) דוקטורי נפטר ביום י"א בתמוז תשל"ו (9.7.1976). בן שלושים בפטירתו. הוא הובא למנוחות בחלקת המשטרה בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב, לא רחוק מקברו של אחיו משה. הותיר אחריו אישה, בת ובן, זוג הורים, אחיות ואחים.

בני משפחתו כינסו סיפורים על דוד ודברי זיכרון, ובבית "יד לבנים" בראשון לציון הופק אלבום לזכרו. כתבה שרה: "אני יושבת במיטה וכותבת וכואבת כולי. רוצה לצעוק, לצרוח ולבכות הכי חזק בעולם ולבקש טובה ממך - אנא בוא ועזור לי כי החיים באמת עדיין קשים לי... הלב שלי כואב כאב חד כל כך... ממשיכים, דוחקים, נזכרים, מעלים זיכרונות ויש המון בזמן קצר כל כך וחושבת אולי בעצם שאני מדברת מתוכי, מליבי, זה באמת מגיע אליך, אל אוזניך ואל ליבך ואני מנסה להקשיב אולי אתה עונה לי ואתה שמח בשבילי... נדמה לי שבתת-מודע שלי אתה הולך לידי כל הזמן, לפעמים מתעכב מעט מאחורי, מביט בנו, בכל אלה שהשארת פה ואומר - 'חכו לי, אני מיד חוזר. יצאתי למשימה'. ואני מחכה ומחכה ואז נודע לי שהמשימה שלך שקיבלת היא להיות שם למעלה ולשמור עלינו פה... מחכה ומחכה, עדיין שלך, טוב אולי רק יצאת לרגע ומיד תחזור".

דוד מונצח באתר "גלעד לזכרם" של המשטרה ובאנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל שהוקמה במכללת השוטרים בבית שמש. כן הוא מונצח בבית "יד לבנים" בראשון לציון, באנדרטת "יד לשריון" בלטרון, באנדרטה במחנה ירדן לנופלים מחטיבת שריון 166, ובאנדרטה לזכר נופלי אוגדת עמיעד (מחנה עמיעד).