בן שושנה ומאיר. נולד בכ"ד בכסלו, ערב חנוכה תשט"ז (9.12.1955), בקליבלנד, אוהיו, ארצות הברית. אח לשרון, יהודית, ג'ואן ודבי.

דניאל – דני בפי כול – קיבל חינוך דתי וציוני בבתי ספר עבריים בעירו; תחילה בבית ספר יסודי, ולאחר מכן ב"מתיבתא" – אקדמיה לעברית בקליבלנד. היה חבר פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא", מילא תפקידים מרכזיים במחנה קיץ שהתקיים ליד קליבלנד, והדריך בענפי ספורט שונים.

מילדותו גילה כישרון ניכר בעבודת כפיים. הוא התמסר לעבודות אלקטרוניקה ומכניקה עדינה, וביטא את עצמו באמצעותן. בגיל עשר בנה רובוט מדבר, ובגיל ארבע-עשרה בנה דאון וטס בו. כל דבר שהוציא תחת ידיו נעשה באופן מדוקדק ומושלם.

הודות לכישוריו למד באופן עצמאי לעצב תכשיטים מזהב ומאבני חן, ועם סיום לימודיו התיכוניים בקליבלנד עבר לניו יורק, שם השתלם בעיצוב. הוא הוכיח את עצמו כאומן יוצר, אך הסיח את דעתו מן היצירה והחל להתעניין יותר ויותר בגורל העם היהודי. מנעוריו היה מעורב בהגנה על יהודים שהותקפו על רקע אנטישמי ומיסיונרי.

בשנת 1979, בגיל עשרים וארבע, החליט לעלות לארץ והחל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן. מטרתו העיקרית הייתה לקלוט את רוח השפה העברית, להיות "צבר" ולהיקלט במהירות בחברה הישראלית.

בנובמבר 1979 הגיע ליישוב הקהילתי-דתי עפרה שבגבול הרי בנימין והשומרון ולמד בו באולפן לעולים. אחרי שעות הלימודים עבד במסגרייה, ויחד עם בעל המסגרייה בנה את שער היישוב. דני אהב מאוד את עפרה וקשר קשרים חמים עם תושבי היישוב הצעיר. תואר על ידם כאדם ערכי, חם ואוהב, בעל חוש הומור מיוחד וקסם אישי רב – "אדם מקסים עם המון כריזמה, אומן אמיתי, נאהב על ידי כל מי שבא איתו במגע," סיפרו.

ביולי 1980, בהיותו בן עשרים וארבע וחצי, התגייס לצה"ל במסגרת הנח"ל, והוכשר כמאגיסט (מקלען ה"מאג"). הוכר כחייל בודד, וקהילת עפרה שימשה לו משפחה. גם את שירותו בצה"ל ראה כדרך טובה להיקלט בארץ. כושרו הגופני המעולה ומסירותו סייעו לו לעבור בהצלחה את אימוני הטירונות ואף לעזור לחבריו ולעודד אותם.

בהמשך שירותו עבר קורס מפקדי כיתות, הועלה לדרגת רב"ט (רב-טוראי) והוצב בגדוד חיל הרגלים. כמפקד כיתה דאג תמיד לחייליו, נהג לבקר את השומרים בלילות ולהביא להם מזון וראה את עצמו גם כמחנך. וכך כתב לחבריו: "אני חושב שזו הזדמנות בשבילי לחנך נוער בשירות הצבאי. אני משתדל להראות דוגמה אישית, למען אהבת הארץ." חייליו, שראו בו אח גדול והוקירו את היותו מאורגן ומצויד כל כך, כינו אותו "מחסן מתהלך". כתב אחד מהם: "היית המפקד הטוב ביותר שהיה לי, ואחר כך היית חבר."

גם בתנאים הקשים של השירות, השתדל דני ללמוד תורה והלכות.

בקיץ 1981, אחרי למעלה משנה של שירות בצבא, כשבכל התקופה הזו לא ראה את משפחתו, היה זכאי לנסוע לביקור משפחה. אלא שהמצב הביטחוני עם סוריה היה אז מתוח מאוד, על סף מלחמה. הוריו, מצידם, לא יכלו לבוא לארץ היות שאביו התאושש מניתוח קשה ואימו לא יכלה לעוזבו; על כך נוספו קשיי התקשורת – הקשר הטלפוני המוגבל, והמכתבים שיצאו ממחנות צה"ל אחרי צנזורה קפדנית. לפיכך, כתבה אחותו הגדולה מכתב לראש הממשלה מנחם בגין ושטחה את בקשת המשפחה – לאפשר לדני לבוא הביתה לביקור. גם האם הוסיפה מכתב משלה. זמן קצר לאחר מכן נקרא אל משרדו של קצין חי"ר ראשי, שם הראה לו מפקד החיל פתק כתוב וחתום בכתב ידו של ראש הממשלה, ובו ההוראה: "נא לדאוג שהחייל הזה יקבל הסעה לארצות הברית." חרף המבוכה הגדולה שחש, הודות להתערבותו של ראש הממשלה זכה באוגוסט 1981 להתאחד עם משפחתו למשך שלושה שבועות. זו הייתה הפעם האחרונה שהתראו.

בפברואר 1982 סיים את שירותו הסדיר. הוא המשיך לגור בעפרה בקרוואן עם חברים, עבד בבניית בתים ביישוב וקיווה לבנות בו גם את ביתו. היו לו תוכניות רבות; אחד מחלומותיו היה להקים בעפרה מפעל תכשיטים שיעסיק נכי צה"ל.

כאידיאליסט בלב ובנשמה, פעל תמיד לפי עקרונותיו. עוד לפני גיוסו היה פעיל ב"תנועה לעצירת הנסיגה מסיני" – תנועת מחאה נגד פינוי חצי האי סיני שקמה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים (ספטמבר 1978), ומדי פעם נסע לחבל ימית – אזור ההתיישבות הישראלי שהוקם בשנת 1975 בפתחת רפיח, בקצה הצפון-מזרחי של סיני, שבמסגרת הסכם השלום פונה ונהרס באפריל 1982.

ביוני 1982 החל מבצע "שלום הגליל" (מלחמת לבנון הראשונה). דני לא נקרא מייד למילואים וחיכה בקוצר רוח לקבלת צו התייצבות, משתוקק לתרום את חלקו. הוא לא נח ולא שקט, ומשבושש הצו להגיע פנה למפקדיו. התגאה כשגויס, ועלה ללבנון.

חבריו למילואים הספיקו להכירו רק עשרה ימים, אך זכו לפגוש את אישיותו המיוחדת. בראש חודש אב תשמ"ב, 21 ביולי 1982, הוביל את יחידתו לסיור ליד הכפר מנצורה שבלבנון. הם נתקלו במארב מחבלים, דני היה הראשון להסתער על האויב, ובחילופי האש נפגע ונהרג.

סמל דניאל (דני) האז נפל בקרב בלבנון במבצע "שלום הגליל" ביום א' באב תשמ"ב (21.7.1982). בן עשרים ושש וחצי בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. השאיר אחריו הורים וארבע אחיות.

שר הביטחון אריאל שרון כתב עליו למשפחתו: "הוא היה ציוני בכל רמ"ח אבריו. דניאל היה שומר מצוות, אהב את הארץ והטבע, והיה אהוב ומקובל על חבריו."

חברו גדליה כתב: "היית חבר לנשק וחבר אמיתי. לא אשכח את החיוך ואת האופטימיות שלך גם ברגעים הכי קשים. חייל ומפקד למופת, משקיע ומקפיד, עוזר ותומך, מדריך ומוביל, הראוי להערכה. אהבת את המולדת ואת הצבא בלי סייגים. ציוני אמיתי. כואב את נפילתך וזוכר אותך כל יום. יהי זכרך ברוך."

כתב יעקב: "דניאל היה מושא להערצה אצלי ואצל רבים אחרים, בעל מידות מיוחדות וכישרונות גדולים. האופן בו נפל, בהסתערות בראש חייליו, התאים לתכונותיו ומידותיו."

עשרות ילדים של בני משפחה וחברים נקראו על שם דני.

דני הונצח במקומות ובמפעלים רבים: בבית יד לבנים שבירושלים; בחורש לזכר עולים מצפון אמריקה שנפלו במערכות ישראל בפארק רבין (כביש בית שמש–שער הגיא); וב"בית איל" – מרכז ספורט, תרבות והנצחה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד.

חבריו מעפרה הוציאו לאור חוברת לזכרו המעלה את דמותו כאדם יוצר, בעל דמיון וחזון ציוני. על שמו הוקמו ספרייה תורנית וגן שעשועים לילדים בעפרה.

בירושלים הוקם מרכז על שמו המסייע לעולים חדשים מקליבלנד. קהילת בית הכנסת "ישראל הצעיר" בקליבלנד התייחדה עם זכרו בעצרת עם, ואנשיה תרמו בית כנסת נייד שעובר, מצויד בספר תורה ובסידורי תפילה, בין בסיסים צבאיים.