בנם של אילנה ורנה. יונה נתנאל נולד בבית החולים "ברזילי" באשקלון ביום י"א בחשוון תשנ"ד (26.10.1993), יום פטירת רחל אמנו. הוא נקרא על שם סבא רבא שלו. בן בכור להוריו היה, ואח בכור של בת-אל ושיראל.

נתנאל גדל באשדוד. תינוק ערני וחייכני, סיפרה אימו, אשר כבר בגיל שנתיים ידע לדקלם בעל פה ספרים שאהב. ילד מקסים, שהכניס המון חיים, שובבות, צחוקים ואהבה לחיי כולם בלי יוצא מן הכלל.

נתנאל החל את לימודיו בבית ספר ממלכתי-דתי "יהל"ם" באשדוד עירו. משם עבר ללימודי חטיבת ביניים בישיבת "נווה הרצוג" אשר במושב ניר גלים הסמוך לעיר, והמשיך ללימודים בתיכון מקיף אמי"ת י' באשדוד, בו סיים בהצלחה י"ב כיתות.

מתחילת לימודיו נתנאל בלט כתלמיד מחונן וחרוץ, מי שתמיד קיבל ציונים מצוינים בכל המבחנים גם בלי שהתאמץ במיוחד. בין המקצועות שהצטיין בהם היו מתמטיקה – לא פעם נתנאל ייצג את בית הספר שלו במרתון מתמטיקה שנערך בין בתי ספר, ותנ"ך – נתנאל נבחר להיות בין המתמודדים בחידון התנ"ך הארצי.

נתנאל גם בלט בקולו הערב ובכישרונו המוזיקלי, שבאו לידי ביטוי כבר בגיל צעיר ביכולת קריאת התורה שלו - בגיל שש הוא כבר ידע לקרוא בתורה בכל הטעמים, וכשגדל מעט היה מוזמן לקרוא את התורה בשבתות בבית הכנסת. משבגר הוא לימד ילדים לקרוא את הפרשה לקראת בר המצווה שלהם, והוריו סיפרו שפעם אחר פעם הצליח ללמד את הילדים הכי בעייתיים, אלה שאפילו המורים לא הצליחו להשתלט עליהם.

בשעות הפנאי נתנאל אהב לנגן בגיטרה ולכתוב שירים. לגיטרה האהובה שלו הוא נתן שם חיבה – קלריטה, ובין הזמרים שאהב בלטה הערצתו לאייל גולן. נתנאל חלם להצליח ולהיות מפורסם כמוהו.

נתנאל גדל והיה לנער מקסים ומוצלח, בעל יופי פנימי וחיצוני. "נתנאל היה בן מיוחד וחבר אמיתי", סיפרה אימו אילנה, "יצאנו לארוחות יחד וערכנו קניות. נטענו אחד בשני זרמים של אהבה, הבנה, נתינה ושמחה ... הוא ידע ליהנות מהחיים. חייו היו תמיד מלאי תוכן, שמחת חיים, משמעות ועזרה הדדית. נתנאל ידע לומר את דעתו באמונה גדולה ובלי להתבלבל. נתנאל היה אדם ללא פשרות. יותר מכול שנא את הבינוניות והאפרוריות, ושאף לחופש ולהגשמה עצמית".

הוסיפו חבריו של נתנאל: "היית חבר אמיתי בעל לב רחב, בכל פעם שנזקקנו לך תמיד עמדת לצדנו בלי היסוסים ובלי לחשוב פעמיים. הידע הנרחב שלך בתנ"ך ובתושב"ע עזר לך לעבור את הבגרויות בהצלחה רבה, וגם לנו. היית עולם ומלואו – חברותי, שמח, מצחיקן אמיתי, רגיש, מוכשר בצורה יוצאת דופן בנגינה ובשירה ובנוסף לכך חכם, בעל ידע כללי רחב שתמיד חיפש דרך לעזור לכולם. ידעת לשלב בין חוש הומור מפותח, שבא לידי ביטוי עם החברים, לבין בגרות ואחריות, שאינן מאפיינות את בני גילך".

בראשית שנת 2012 חגגה שיראל, אחותו הקטנה של נתנאל, בת מצווה. בחגיגה הוא ביצע לכבודה את שירו של אייל גולן "מנגינה", למילותיה של מורן כרמל. כתבה אילנה, אימו של נתנאל: "הוא שר 'זו אותה מנגינה בליבי, שלוקחת אוספת אותי אל המחר', שר מבלי לדעת מה יהיה המחר".

ביום 13.3.2012 נתנאל התגייס לצה"ל. הוא שירת כטכנאי אופטי בחטיבת חיל רגלים "כפיר", אהב את שירותו ושאף להתקדם בתפקיד ובדרגות בצבא. מפקדיו של נתנאל תיארו אותו כחייל בעל רמה אישית גבוהה, חברותי וחייכני, אשר הפגין שמחת חיים רבה, הירבה לעזור לזולת ועל כן זכה להערכת כל סובביו.

סיפר סגן-אלוף אריה, מפקדו של נתנאל: "נתנאל היה אדם נעים הליכות, אשר התייחס בכבוד אל חבריו וזכה מהם ליחס דומה ולהערכה. על אף צניעותו לא הצליח נתנאל להסתיר את עיניו הטובות, שהביעו סקרנות ורצון ללמוד ...

נתנאל בלט בנכונותו הכנה לתרום ולשרת שירות משמעותי. הוא הפגין משמעת עצמית גבוהה, ומדי יום ראשון בהגיעו לבסיס התעניין במה יוכל לסייע ומהן משימותיו. את כולן ביצע על הצד הטוב ביותר.

בעקבות שאיפתו להתקדם עבר נתנאל ראיונות התאמה לקצונה, בהם גילה רצון עז להיות מפקד וקצין. שאיפה כזו, בשלב כה מוקדם בחייו הצבאיים, מדגישה עוד יותר את נכונותו לתת מעצמו למען הכלל. ברור לנו כי תכונות וערכים אלו צמחו וטופחו בבית הוריו".

נתנאל נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"א בתמוז תשע"ב (11.7.2012). בן תשע-עשרה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד. הותיר הורים ושתי אחיות.

על מצבתו של נתנאל נכתב: "כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים" (הרב קוק). על המצבה הציבו בני המשפחה פסל של גיטרה, כלי הנגינה האהוב על נתנאל, הכולל את הכיתוב: "אביע יגוני בנגינתך".

ספדה אילנה, אימו של נתנאל: "מלך שלי. הינקתי, גידלתי, טיפחתי, חינכתי, הקשבתי, צחקתי איתך, בכיתי איתך, ייעצתי לך והתלהבתי ממך. הייתי גאה בך בכל מאודי ובכל נפשי ... שמרתי על כל צעד ושעל שלך, כאילו מכינה את הדרך, סוללת ומכשירה אותה עבורך שיהיה לך רק טוב. היית כמו מלך, ותמיד תישאר כך בשבילי. היום אני יודעת שהיית הכתף שלי, ימיני, ותחסר לי מאוד. אי אפשר לתאר את הרגשות, אי אפשר לספר על התחושות, אי אפשר להסביר את גודל היגון והכאב, את החלל העמוק, את התהום הפעורה, את הדמעות שזלגו ויבשו, את הסדק הנורא שנפתח בחיי ובחיינו כמשפחה, סדק בדבר הטבעי והאמיתי שיש. החיבור והאהבה בין אימא לבן הוא סדק שאי אפשר למלא, לא ניתן לצמצם ולמזער. סדק המפריד בין החיים למוות, והוא הנוראי והקשה ביותר ... עכשיו אתה מלאך בשמים, משגיח עלינו, מסתכל ומחייך ומכוון אותנו באתגר הגדול של חיינו – חיי ההתמודדות עם חסרונך. אני רואה אותך עומד ואומר: 'אימא, אבא, בת-אל, שיראל, כולי תקווה ואמונה שביחד תתחזקו ותלמדו להתגבר ... רציתי לומר לך עד כמה אני מתגעגעת, כמה חסר לי החיוך שלך, הצחוק שמנצנץ בעיניים. רציתי לומר לך כל כך הרבה דברים, אבל לפני שהספקתי לומר מילה פרשת כנפיים ועפת רחוק על כנפי רוח חד-סטרית. אני יודעת שאתה שומע, אבל קשה לי שאיני יכולה לשמוע אותך. היית חבר ותיק, כעת ישנה רק הבדידות, הרי היא מצבו הטבעי של האדם. רק כנפי הדמיון משאירות אותך חי, ואין פעימות לב. מיליון מילים לא יחזירו אותך, אני יודעת כי אמרתי את כולן. מיליון דמעות לא ישיבו אותך, אני יודעת כי כבר הזלתי אותן".

במלאת חודש לנפילת נתנאל ספדה אחותו, בת-אל: "ככל שהזמן עובר קשה לי יותר להיפרד, והלב לא תופס שהפרידה היא סופית. לפעמים אני מתעוררת בבוקר או סתם פתאום חושבת – איפה נתי? מזמן לא דיברתי איתו. נורא חשוב לי לספר לך משהו או סתם להתייעץ איתך. אולי אני אצלצל אליך? איפה אתה? למה אתה לא עונה? אולי טסת לטיול ארוך ואתה לא יכול לדבר? אולי סוף סוף נסעת לתאילנד? ... אבל אז אני נזכרת במציאות הכואבת, בולעת גוש בגרון, מחניקה דמעה וממשיכה הלאה. אז אני מנסה להיזכר בימים הטובים שהיינו כולנו ביחד, כל כך מאושרים. מסתכלת בתמונות שלך עם החיוך שנסוך על פניך, מנסה לא לחשוב על כל הדברים שאתה מחמיץ. זוכר שאמרת לי שאתה רק בן שמונה-עשרה והספקת לעשות הכול, הספקת ליהנות כמו מישהו בן ארבעים? כמה שזה נכון. אני עומדת כאן מולך, עדיין מסרבת להאמין שזה אמיתי, וכמה שאנסה לספר עליך מי שלא הכיר אותך באמת לעולם לא יצליח להבין מה אבד לי – אח גדול. מהרגע שיצאתי לאוויר העולם היית לי אח למופת, מושא להערצה ... אח יקר, אני מבטיחה לתפוס את מקומך כאחות גדולה ולהיות שם בשביל כל המשפחה, כמו שאתה ידעת וציפית ממני לעשות".

כתבה שיראל, אחותו הצעירה של נתנאל: "נתי. עבר כבר חודש, חודש שלם שאתה חסר, חודש שלם שיורדות רק דמעות, חודש שלם עם מלא זיכרונות ... פעם חיכיתי שיום חמישי יגיע בכדי לראות אותך. עכשיו אני מתפללת שהוא לא יגיע, כי כל יום חמישי יזכיר לי שאתה כבר לא איתי. אם היו אומרים לי – מה בקשתך עכשיו? הייתי אומרת לחבק אותך חזק חזק, גם אם לשנייה. איך אוכל בלעדיך? מתגעגעת לחיבוק, לריח, לצחוק שמנצנץ בעיניים. מלאך שלי, אני אוהבת אותך ומתגעגעת".

כתבו בני המשפחה: "מלאך שלנו. קשה לנו להאמין איך נעלמת מאיתנו לעולמים. מביטים בתמונותיך, משחזרים את מסלול חייך, חושבים עליך בימים, חולמים עליך בלילות, מתייסרים וכואבים וכל כך מתגעגעים. ילד מקסים שכה אהב לחיות. אין בעולם דבר שיכול למלא את החלל שהשארת, אז איך זה שכך פתאום נעלמת?"

בעיתון העירוני "אשדוד נט" פורסמה ימים אחדים אחרי נפילתו של נתנאל כתבה לזכרו, אשר לוותה בעשרות תמונות שלו עם משפחתו ועם חבריו מהעיר ומהצבא.

בטקס יום הזיכרון, שהתקיים כתשעה חודשים אחרי נפילת נתנאל, כתבו חבריו לתיכון: "יש פרחים שגדלים והופכים לדבר הכי יפה שיש, ויש פרחים שנקטפים טרם זמנם לנבול. יש אנשים שאנו מכירים שנכנסים לנו ללב, ומהם מעולם לא חשבנו שניאלץ להיפרד. אין סוף לדמעות ולא ניתן לתאר במילים, איך הגבנו כולם וכמה חברים לקחו את זה אישית ... נתי. אין לנו צורך ביום אחד, כי אנחנו כל יום נושאים אותך בליבנו איתנו. נתי עם החיוך הענק הזה שלא היה יורד, שהיה ממיס לנו ת'לב. וכינוי בשם סמיילי רבים מאיתנו היו מצמידים לך, כי לא הפסקת לחייך. לנצח אחי, אזכור אותך תמיד".

ועוד ספדו החברים: "עדיין לא עברה שנה מאז שהלכת מאיתנו ואנחנו מתגעגעים. מתגעגעים נורא. הלב שבור, קרוע, מהמחשבה שלא נתראה יותר. בכל יום שעובר אנו נזכרים בדמותך, בשמחת החיים שלך שהדביקה את כולנו ובחיוך הביישני שהיה תמיד על פניך. תמיד ידענו שכשנתי בסביבה אין ספק שיהיה שמח ... אין ספק שדמותך הפיצה אור וטוב סביבך וסביבנו. דמותך חקוקה וצרובה בתוך דם ליבנו".

עמוד הפייסבוק של נתנאל, אותו הוא נהג לעדכן מדי יום בסטטוסים מצחיקים להנאת חבריו הרבים, היה אחרי נפילתו לקיר זיכרון, בו מפרסמים החברים דברים לזכרו.

דוד כתב: "נתי. אני רק נזכר בך וכבר מרגיש כאב בלב. היית בשבילי יותר מאח. אתה לא יודע כמה אני מתגעגע אליך, ואני רק רוצה להתעורר מהסיוט הזה ולהבין שהכול זה רק היה חלום רע. מחכה שמישהו יעיר אותי ויגיד לי שכל זה היה חלום, שאתה עוד חי ... נתי, אוהבים אותך. שמור עלינו מלמעלה, אתה חסר לנו".

חבר כתב: "הוא חייך עשרים וארבע שעות. היית רואה את הבן אדם הוא היה מעלה בך חיוך, בקיצור ... מלאך".

וחברה של נתנאל כתבה: "רצית לעוף, רצית כבר הלאה / עם חצי חיוך עלית למעלה / מיליון כוכבים בשמים / תופסים את הצבע שלך בעיניים / ... רצית לעוף, הלכת רחוק מדי / בתוך הטירוף אין מי שישמור עלי / ... תן רק עוד שנייה אחת לומר לך שלום".

חברה נוספת כתבה: "הרפה מעיניך, שכב במנוחה / חושך בחוץ עכשיו ואימא פה איתך / לא מסוגלת לקום, לעזוב אותך לבדך / נשארת שוכבת ומבקשת עם הפנים לאדמה / המלאך שנגע בך, ממנו אנו מבקשים / לא ... לא ... לא ... תחזיר לנו אותו".

נתנאל מונצח בין כל נופלי חטיבת כפיר באתר הזיכרון וההנצחה של החטיבה, אשר הוקם בעפולה.