בנה של טל. נולד ביום ט"ז בטבת תשנ"ט (4.1.1999) בקיבוץ עינת. אח צעיר לאילעאי.

יונתן, שמגיל צעיר זכה לכינוי החיבה צ'ונטי, גדל והתחנך בעינת. למד בבית הספר היסודי "מעבר אפק" והמשיך ל"בית חינוך ירקון", במגמת אומנות. כישרונו הגרפי הבולט הביאו ללימודים מתקדמים במכללה הישראלית לאנימציה עוד בהיותו תלמיד תיכון.

מילדות גילה יונתן כישרונות רבים, בתחום הכתיבה האיור והציור. הוא צייר וכתב את מחשבותיו על עצמו, חלומותיו, פחדיו ורצונותיו, כתב וצייר את החברה בה חי, ואת הציפיות שלו מעצמו ומחבריו כיחידים הפועלים בחברה. יצירותיו זיכו אותו בשבחים רבים, ומוריו דיברו על עתידו הצפוי כמעצב וצייר גרפי מוביל.

יונתן אהב לבלות עם חברים, ובמהלך המפגשים פיתח את "תאוריית השולחן העגול":

"האם אי פעם שאלתם את עצמכם מהו הסוד לישיבה מוצלחת? ברכותי, קיבלתם את התשובה. אני, צ'ונטי, גאה לחשוף אליכם את תאוריית השולחן העגול, המציגה לנו כיצד ראוי לשבת ביחד עם החבר'ה תוך כדי ניצול מקסימלי של תנאי המרחב: 1. ידוע לרוב, לחוקרי האומנות והטבע, ללומדי העיצוב והאדריכלות, ולכל מי שאי פעם נגע אפילו קצת בהבנה מרחבית, שמעגליות יוצרת תחושה זרימה ונינוחות. 2. קשר עין – כאשר השיחה מעגלית קיימת אפשרות לקשר עין מלא עם כל אחד ממשתפי הישיבה. אין ויכוח שקשר עין הוא פקטור חשוב ביותר לשיחה מוצלחת. 3. כולם שותפים – כשכולם רואים את כולם, וכולם חלק מן השיחה, איך אפשר שהישיבה לא תהיה זורמת ומוצלחת? 4. קשב – האם יצא לכם פעם לדבר כשאנשים לא רואים אותך, לא מייחסים אליך חשיבות כשאתה לא בטווח הראייה שלהם? כאשר אתם בשולחן עגול יש טווח ראייה מלא לכולם, וכאשר אדם מדבר אי אפשר להתעלם.

האנטי–תזה לשולחן העגול: השולחן המלבני, הסיכון הכי גדול לישיבה. הוא מאפשר מקבץ של שיחות קטנות ולא קשורות. עקב מחסור האלמנטים שמצוינים למעלה יתקשה האדם לתקשר עם מי שלא יושבים לידו, אלו שבפינות ירגישו לא קרובים, וכנראה שאלו שיושבים בראש השולחן לא יוכלו באמת לתקשר".

עוד עיסוק אהוב עליו, שהדגיש את כישרונו, היה כתיבת שירה לדקלום באירועי "פואטרי סלאם" (הטחת שירה). כך כתב בשיר "אני אוהב":

רציתי לשתף במשהו שיושב לי על הלב / משהו שמשום מה לי כואב / משהו שאני לא מבין למה הוא לא עוזב / אבל אין מה לעשות זה איכשהו תמיד אותי שואב.

אני מדבר על זה שאני אוהב. אני אוהב להיבלע לראש של עצמי / אוהב להתעסק בשאלות של מי אני / אני מכור לשאול שאלות של תמהוני / ואני לא יכול להפסיק לחשוב על כל דבר סתמי.

אני אוהב להעריך ואני אוהב גם לדבר / אבל לא אשקר שהשקט הפנימי שלי לפעמים חסר / אני אוהב את זה שאני קצת אחר / אבל לפעמים הראש שלי עובד כל כך מהר / עד שבאמא שלי זה כבר שורף / עד שיוצא עשן עם ריח של תסכול שנודף.

אני אוהב לחשוב על עצמי כמשהו מיוחד / לא מכן ליפול למי שאומר שאני סתם עוד אחד / האם ידעתם שכל אפס נקודה שתיים שניות תינוק נולד? / אז איך אפשר לחשוב שאתה מיוחד כשאתה מוקף בתשעה מיליארד?

אני רוצה להגיד לכם משהו כואב. אני אוהב / אני אוהב לטייל עם עצמי ואוזניות / ואני אוהב לעשן סיגריה ולהסתכל על הבריאות / אני אוהב כוס מים טובה אחרי אימון / ואני אוהב לתת באנשים אמון / אני אוהב רוק וראפ ישראלי / ואני אוהב להרגיש שיש משהו שהוא רק שלי.

אני אוהב את זה שאני נושם / אבל תכל'ס אני מרגיש אשם / אני מרגיש אשם שאני לא עומד בציפיות של בן אדם / ועוד יותר אשם שאני מעניש את עצמי עד שאני מקיז דם.

אני מרגיש אשם שאני מפספס את המטרה / באמת זה מרגיש כל כך רע, אבל תאמינו לי זה לא כזה נורא / זה לא כזה נורא ליפול וגם לטעות / ואני אומר את זה כי לכל אחד מאיתנו יש נטייה את עצמו להלקות.

אני אומר לכם בלב שלם, כאן ועכשיו / שכל כאב של בן אדם זה נטו עליו / אני אומר לכל אחד פה שחושב שהוא בדד / אני מבטיח לכם שאתם לא לבד / אני רוצה לחזור למה שאני אוהב, למה שאותי מניע / כי נשאר לי כמה דברים להביע.

אני אוהב להיות אני, אני אוהב להיות עצמי / אני אוהב את הזכות שלי להיות עצמאי / אני אוהב שאני יכול להסתכל במראה / ולהגיד 'אתה לא מושלם, אבל לא נורא' / וזה אפילו מעולה כי זה עושה אותך שונה.

אני אוהב את זה שלא עברתי טסט ועדיין להגיד שאני בסט / אני אוהב את היכולת שלי ליפול ובסוף עדיין לצחוק על הכול / אני אוהב את זה שיש לי חוש הומור הזוי / כזה שיגרום לאנשים לדרוש ממני פיצוי / וכוסאומו על כולם ושיתפוצץ גם העולם / כי מה זה שווה ומעניין את אתה תהיה מושלם? / איפה הטעויות, איפה הלמידה / הרי אם לא תטעה מאיפה תבוא הערכה?

הערכה למשפחה, הערכה לחברים, הערכה לכל אלה שנופלים / הערכה לאלו שאף פעם לא מוותרים / את רוב הדברים שאני אוהב אמרתי כבר לכם / חוץ מהדבר שאני הכי אוהב – אתכם".

לאחר סיום לימודיו בבית הספר התיכון למד יונתן שנה במכינה הקדם-צבאית גליל עליון, בקיבוץ מעיין ברוך. במסגרת זו התנדב בקריית שמונה הסמוכה, עסק בהוראת עיצוב גרפי ככלי לחיבור הילדים לאומנות ולעצמם.

במכינה הכיר את אור, שהייתה לבת זוגו.

תוכניותיו לאחר סיום שירותו הצבאי כללו ללמוד תקשורת חזותית ועיצוב גרפי באחד המוסדות להשכלה הגבוהה המתמחים בתחומים אלה. קודם ללימודים רצה להקדיש שנה ללימוד אומנות בקרב אוכלוסיות מוחלשות, כמשימה חברתית.

בפברואר 2018, בהיותו בן תשע-עשרה וחצי, כתב יונתן מכתב לעצמו לעוד עשר שנים: "מה קורה גבר? זוכר שכתבת את המכתב הזה לפני עשר שנים? אני אזכיר לך איפה היית. בטיול, שוכב על תיק של חבר, עם כל המכינה, בתקופה הכי טובה שהייתה לך. אתה מוקף במלא אנשים שונים, רוכש כלים, מתמודד עם מלא שיט.

מה אני מצפה ממך עד שתקרא את המכתב הזה? אני מצפה ממך להיות אני בגרסה משודרגת. שתשמור על קשר עם האנשים שחשובים לך בעולם. שלא תוותר על אנשים רק כי לא הכול מזהיר. מצפה ממך שלמדת והתפתחת יותר ויותר. שגיבשת לעצמך דעה משלך ולא מה שהסביבה קבעה לך. שתעסוק במשהו שעושה לך טוב וממלא אותך, שלא תיפול למרוץ החיים.

בא לי להאמין שאתה במקום טוב ושלם עם עצמך. שנפלת וידעת לקום... אני רוצה לדעת שאתה עושה את מה שאתה אוהב ומאמין בו. שאתה מוקף באנשים שעושים לך טוב. שאתה מאושר ויוצר סביבך אושר". יונתן לא זכה לקרוא את מכתבו זה, והבקשה להיות טוב יותר, בגרסה משודרגת נותרה צוואתו לנו אוהביו.

עם סיום שנת המכינה התגייס יונתן לצה"ל. שירת כלוחם ובהמשך כמפקד וכרב-סמל פלוגתי בגדוד "בזלת" של חטיבת הנח"ל.

סיפר יותם, מדריך עמית בבסיס הנח"ל: "היית המפקד הכי טוב בפלוגה, כולם ידעו את זה. משהו בעמידה שלך מול חיילים, בנוכחות, איך שדיברת מולם... היה לך תמיד חשוב שכל דבר שאנחנו עושים יהיה הכי טוב והכי נכון ואם זה לא ככה אז אנחנו צריכים לדרוש את זה...

היית ותהיה לנצח תזכורת בשבילנו מה זו חברות, מה זה קרבה ושותפות שלא תמצא בשום מקום אחר, מה זה פיקוד ועשייה מהלב ומתוך אכפתיות".

סמל ראשון יונתן (צ'ונטי) גרנות נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ג באדר תשפ"א (25.2.2021). בן עשרים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בעינת. הותיר אחריו אם ואח, בת זוג , חברים ומשפחה.

לאחר מותו הטרגי של יונתן הוציא מפקד חטיבת הנח"ל אל"מ אורן שמחה פקודת יום למפקדי החטיבות בה הורה להעביר את תכני ורוח המסמך עד לאחרון חיילי החטיבה, בו נכתב –

"יונתן לא נהרג במשימה על הגנת המדינה והארץ, משימה שלשמה התגייס כלוחם בצה"ל. יונתן נהרג באירוע מיותר שלא היה צריך לקרות.

משחקים בנשק הם עבריינות בנשק וגורמים לאסונות"......

ספדה האם טל: "צ'וצ'ו שלי, אהוב ליבי, מחמל נפשי, משוש חיי.

ילד שלי, ניסיתי לברוח מלכתוב לך מכתב פרידה, להימנע, להימלט... גם כי זה נורא כואב, גם כי זה אומר שאני מסכימה שהדבר הזה קרה.

ביום שלישי בערב נגמרו החיים שהכרתי אני, שהכיר ללי, שהכרנו כולנו כמשפחה – מצומצמת ומורחבת. אנחנו מתחילים כעת מסלול חדש, לומדים כל בוקר (לא אומרים כעת בוקר טוב אלא רק בוקר) איך להניח את הרגל, את היד, את הלב. וזה נורא כואב, ונורא קשה. תחושת החסר אותך היא בלתי נתפסת. חסרות לי העיניים הכחולות שנועצות מבט, חסר לי החיבוק עם נשיקה בצוואר, פשוט חסר.

כשחיבקתי אותך בבית החולים לא יכולתי שלא להתפלץ מזה שאני מנשקת ומנשקת אותך ואתה לא אומר לי 'אמא די...'

אני יושבת עם אנשים ומספרת להם איזה מצחיק היית כשהיית קטן, התמימות שלך, התפיסה שלך את העולם כמות שהוא, ואני חווה שוב ושוב את המקום שבו הפכתם אתה וללי לחברים הכי טובים – אפריקה, ואיך הפכנו להיות משולש מלוכד ואוהב, וצוחק ומפרגן, זוכרת את הקפיצה שלך בממד הרגשי, הערכי, הטהור, הנותן, המחבק. נזכרת בשיחה שהייתה לנו עד כמה אמא יכולה להתערב בחיים הבוגרים, ואמרת לי – 'כשאהיה נשוי תגידי לי את המילים האלה'. וצחקתי, ואמרתי לך שאני זקנה, ומי יודע אם אהיה בכלל, או שאולי אהיה סנילית, וצחקנו, וסיכמנו שלמרות הכול עדיף שילדתי אתכם מבוגרת יותר אבל בשלה לאמהות. וזה כבר לא יקרה. לא אזכה לרצות להגיד לך כנשוי כלום, פשוט לשתוק.

ילד אהוב. יש לי כל כך הרבה דברים לספר עליך, על אהבת הצבע, הצורה, ואיך ראית כל דבר בעיניים של אומנות, הידיעה הברורה שלך שמה שאתה רוצה זה לעסוק בעיצוב גרפי. עכשיו נשארנו עם התוכניות שלך, אבל עם המון ציורים ורישומים, שעוד אין לנו אומץ וכוח להסתכל עליהם.

גם בבית הספר וגם במכינה כתבו עליך שאתה מנהיג שקט. לא עם אגו אלא עם נוכחות, עם אמת פנימית, עם כוח וחוכמה. החבורה שלכם היא דוגמה מדהימה לכוח וליכולת שלך ללכד סביבך אנשים באופן החיובי ביותר, השמח, הצומח, המתפתח.

בארבע השנים האחרונות הבאת את אור לחיינו. האהבה שלכם, היופי שלכם, היחד שלכם, היה פשוט קסום...

ביום שלישי בערב חשך על כולנו עולמנו. נלקחת מאיתנו באופן הכי חד ומיותר שיש. אמרתי למפקדים שלך שהם קיבלו אותך בהלוואה, לא לתמיד. זה לא עזר...

קטני שלי – כמות הוואטצאפים והסיפורים עליך היא עצומה. כולם חוזרים על אותו הדבר, חכם, טהור, תמים, מנהיג, מוכשר. אבל לא היינו צריכים שתלך מאיתנו כדי לדעת את זה. אנחנו ידענו את זה...

יונתני שלי, הגוף שלך לא פה אבל נשמתך הטהורה והמדהימה מוטמעת בליבי ובנפשי, ואתה תמשיך ללוות אותי ואותנו בתוכנו, אני נפרדת מגופך אך לא מנשמתך הטהורה והיקרה. ילד שלי, אני אוהבת אותך בכל ליבי, ובכל נים ונים בגופי. שתהא נשמתך היפה חופשיה לדרכה. היה שלום פרפר כחול עיניים שלי".

מפקד הגדוד, סגן-אלוף מני, ספד: "הערך שהנחה אותך תמיד היה הרעות. אהבת אנשים בכל ליבך, קירבת לבבות וויתרת על שלך עבור אחרים... כשנדרשנו לבחור רב-סמל פלוגתי, תפקיד אליו ממנים את הטובים ביותר, היה ברור לכול שנבחר בך. היית לוחם אמיתי, מפקד שהאמין בדרך ארץ, מלח הארץ שפעל מתוך תחושת שליחות ואהבה – למדינה, לצבא ובעיקר לאנשים...

אתה אינך עימנו עוד, אבל דמותך והרוח המיוחדת שלך תהיה נוכחת תמיד".

כתב למשפחה דן, פקוד של יונתן: "מהרגעים הראשונים בטירונות הרגשתי חיבור מיוחד לצ'ונטי ואני חושב שגם הוא אלי, ולאורך ההכשרה ראיתי את האמון שנתן בי והמשימות שהטיל עלי וידעתי שבשבילו אעשה הכול. צ'ונטי היה דמות להערכה ולחיקוי, וגם אחת הסיבות שיצאתי לפיקוד - רציתי להיות לאחרים מה שהוא היה בשבילי. הדבר הראשון שאמר לנו היה: אתם לפני הכול בני אדם, לפני הכול! והוא תמיד עמד בזה... צ'ונטי תמיד ילווה אותי, כל חיי אזכור אותו על מי שהיה עבורי".

עמית, חברו של יונתן מהבית, כתב את השיר "המצפן שלי": "המצפן שלי שבק חיים. הצפון נאבד לי, הדרום נעלם, מהמזרח השמש לא תזרח, ובמערב לא תהיה שקיעה. רק חושך מצרים, ואני לא רואה.

המצפן שלי נשבר לרסיסים. אני לא יודע לאן אני מפליג, כולם אומרים לי שאני צריך להמשיך להפליג, אבל לאן?

המצפן השאיר מאחוריו חלל ריק, וילד מבולבל בתוך קליפה ריקה.

המצפן שלי התקלקל, ואין מי שיתקן אותו".

איבריו של יונתן נתרמו להשתלה, והצילו חיי כמה חולים.

בקיבוץ עינת הוקמה פינת זיכרון – "השולחן העגול של צ'ונטי". באתר הפייסבוק של המועצה האזורית דרום השרון ניתן לצפות בסרטון "השולחן העגול" – חברים מספרים על יונתן.

עמותת "זמן יונתן" שהמשפחה מקימה תעסוק בקידום אומנות גרפית בקרב בני נוער כדרך לחיבור חברתי.

יונתן מונצח באתר ההנצחה לחללי הנח"ל בפרדס חנה-כרכור.