בן בכור למרים ואריה. נולד בכ"ב באב תשל"ט (15.8.1979) בבאר שבע. אחריו נולדו אחיו יניב ואחיותיו הילה ובת אל.

ירון גדל בבאר שבע. הוא למד בבית הספר היסודי "חזון עובדיה" בעיר והמשיך את לימודיו בזרם הדתי בישיבת "בני עקיבא", גם היא בעיר. אימו מרים סיפרה: "ילד חייכן, מתוק, כולם התאהבו בו. תלמיד טוב בבית הספר, ממושמע, מצחיק, חברותי, אהב לשחק כדורגל, לא היה חרשן גדול בלימודים אבל תמיד הצליח להוציא ציונים טובים". את שנות בית הספר התיכון עשה בתנאי פנימייה, שם למד גמרא וגם עסק בספורט. בסופי השבוע, כשחזר לביתו, מיהר לרדת לשכונה כדי לשחק כדורגל עם חברים. הוא סיים את לימודיו בישיבה, במגמה ריאלית, בציונים גבוהים.

ירון כיבד מאוד את הוריו. היה אח בכור שמייעץ לכולם, מעודד, מנהיג שידע לקבל החלטות, דמות מובילה ומשמעותית בבית. הוא פינק את אחיו הקטנים ומגיל צעיר אף דאג "לחנך" אותם, הקפיד שיכבדו את ההורים ויעזרו להם ככל יכולתם.

אחרי לימודיו התגייס לצה"ל. הוא שירת כמפקד כיתה בבסיס ניצנים, אהב את שירותו הצבאי ואימו מרים סיפרה כי לעיתים בחופשותיו מן הצבא צריך היה להזכיר לו בבדיחות שהוא בביתו ולא בתפקיד. שלוש שנים שירת בשירות סדיר ועוד כשמונה חודשים בשירות קבע.

להורים במשפחת ברמי היו תוכניות עבור ילדיהם: האב עודד את בניו לשרת במערך ביטחון הפנים והאם חלמה שיהיו קצינים. ירון ניגש למבדקי הקבלה לשירות בתי הסוהר (שב"ס) ועבר אותם בהצלחה.

ביום 22.9.2003 הוא התגייס לשב"ס, מצויד באופיו השאפתני ובפרופיל נתונים אישיים גבוה. לאחר קורס סוהרים הוצב לשרת בכלא "דקל" כסוהר ביטחון, ובהמשך עבר קורס מש"קים והיה סמל משמר וחונך לסוהרים חדשים. כתב עליו גונדר-משנה באסם קשקוש, מפקד כלא "דקל": "ניכר כי היה חשוב לו להתוות את הדרך לסוהרים הצעירים ולשמש דוגמה ואוזן קשבת על מנת לאפשר להם הסתגלות לארגון שעם ערכיו כה הזדהה". בעת שירותו סיים בהצלחה לימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה במכללת אשקלון. בעקבותיו ובעידודו הצטרף גם אחיו יניב לשב"ס.

דרכיהם של ירון ועינב הצטלבו בעת לימודיהם במכללה. עינב תיארה: "שנינו היינו במקרה באותו מקום. אני יצאתי לרגע מהשיעור לצלם חומרים, והוא היה בספרייה". הפגישה האקראית הובילה לשיחה קלה שבסופה מסרה לו את מספר הטלפון שלה. כבר כשהגיע לפגישתם הראשונה לבית הוריה הם התלהבו מן הבחור שהופיע בביתם ושוחח באופן חופשי ופתוח, וברבות הימים ראו בו בן וביתם היה לו לבית שני.

בין ירון לעינב לבלבה אהבה גדולה. "הוא היה בחור רציני ונחוש, עם ראש על הכתפיים, יודע מה הוא רוצה מעצמו ויודע איזו אישה הוא מחפש. כנראה שהכול היה כתוב מלמעלה" סיפרה. היא גם אהבה את חוש ההומור שלו, עם הזמן התגלה כחקיין אדיר ונהג להצחיקה בחיקויים של בני המשפחה ושל חבריו בשב"ס.

במהרה הבין ירון שעינב היא האישה של חייו, האישה שעימה ירצה לבנות בית ולהקים משפחה, ולכן במהלך שיט רומנטי באילת הפתיע את אהובתו בהצעת נישואין, שנענתה בחיוב. "היה בו את כל מה שהתפללתי לאלוהים שיביא לי – הרגשתי שהוא אוהב אותי, מכבד אותי, מגונן עליי ושומר עליי. לידו הרגשתי בטוחה", תיארה עינב. הם נישאו ב-26.11.2007, כחמישה חודשים מהיום שהכירו. חתונתם המפוארת, השמחה ומרובת האורחים נערכה בנתיבות.

בני הזוג עברו לגור ביישוב הקהילתי מבועים שבנגב הצפוני ותוך חודשיים הרתה עינב. בשנת 2008 נולדה בתם נועה, והם הפכו מזוג למשפחה קטנה. "לא הבנתי מה הזריזות שלו לעשות ילד", סיפרה עינב, "אבל ירון רצה להספיק הכול ... הוא היה איתי בשעת הלידה, וברגע שראה את נועה הקטנה עמדו דמעות בעיניו". נועה נהייתה כל עולמו. "את האוצר שלי", היה מכנה אותה. את תמונתה נשא בגאווה לכל מקום שהלך והראה אותה בכל הזדמנות. החברים שלו סיפרו שתשעים אחוז מהזמן היה מדבר רק עליה. אב למופת היה, מאכיל אותה, מטפל בה, שר לה ומשחק איתה בסבלנות אין קץ.

במחצית שנת 2010 התבשרו בני הזוג על אושר חדש שעתיד להציפם: עינב הרתה שנית. משנודע להם כי מדובר בבן, לא היה מאושר מירון: "דוקטור, מבחינתי הבדיקה הסתיימה", התלוצץ עם הרופא שבישר להם שמדובר בבן. את השם – דניאל – הוא העניק לבנו לפני שנולד, על שם סבו האהוב שעזר בגידולו.

ירון התלבט כשהוצע לו לצאת לקורס קצינים. אומנם הוא חלם להיות קצין, אך חשש לשהות זמן ממושך הרחק מאשתו ההרה ומבתו. הוא ידע שהקורס יתבע ממנו מאמץ והשקעה גדולים, שעות לימוד אינטנסיביות, אימונים ופעילויות, ועם כל אלה גם נחישות והתמדה נפשית רבה. עינב דרבנה אותו להתקדם בשורות הארגון, המשפחה עודדה והבטיחה לתמוך וכך התקבלה ההחלטה לצאת לקורס.

זמן קצר לפני כן רכשו בני הזוג בית בנתיבות, וירון עבד בחריצות כדי להספיק ולשפץ את הבית לפני פתיחת הקורס. "הוא סידר הכול לבד", התגאתה עינב, "תאורה, חדר כביסה, מקלחונים, ריצוף וגדר במבוק". יחד ריהטו את ביתם המרווח וסידרו הכול. "הוא השאיר לי בית מושלם, כאילו ידע שלא יהיה פה", סיפרה עינב בעצב.

הקורס, קורס קצינים משולב במסלול ייעודי, תבע ממנו תעצומות נפש. בשעותיו הקשות, כשהיה נתון ללחצים, נהג לשלוף מכיסו את תמונת בתו נועה, להראות אותה לכולם בגאווה ולומר: "הכול שווה את זה!" כך היה מתמודד עם הגעגועים הבלתי פוסקים אליה.

במוצאי שבת 27.11.2010, חמישה ימים לפני האסון, חגגו בבית בנתיבות את יום הולדתה השני של נועה הקטנה במסיבה משפחתית עליזה, שנדחתה כמה פעמים מסיבות שונות. "אם לא בשבת הזאת, זה לא יצא לעולם", פסק ירון. הוא התעקש שכולם יגיעו למסיבה, משפחה וחברים, ודאג שאיש לא ייעדר. "הוא היה מאושר באותו יום", סיפרה אימו, "יחד איתה הדליק את הנרות על העוגה ושר לה שירי יום הולדת. הוא היה חברותי ועליז, סיפר בדיחות ותיאר חוויות מהקורס". ערב קודם, בליל שישי, חל יום נישואיו והוא העניק לרעייתו שרשרת ותליון במתנה.

ביום חמישי כ"ה בכסלו, א' חנוכה תשע"א (2.12.2010), התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד. השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא "דמון", שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה וצוערים ומדריכים מקורס קצינים של השב"ס, מחזור א'. בשעה שלוש וחצי נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס, קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קציני השב"ס, בהם ירון, ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

ביום האסון בשעה שתיים וחצי התקשר ירון לעינב ועדכן כי הוא מוקפץ לאזור השריפה. "לא יודע מתי אחזור", אמר. הייתה זו שיחתם האחרונה – קצרה, בלי משמעויות, בלי רמזים, בלי תחושות מוקדמות לרע שעומד לקרות. עינב הגיעה לבית הוריה במבועים, וזמן קצר לאחר בואה הדליקו בני המשפחה את הטלוויזיה. אט אט הגיע עוד מידע על המתרחש בכרמל, והתמונה החלה להתבהר. כאשר הודיעו על אוטובוס הצוערים שנקלע לאש, הבינה עינב שהנורא מכול קרה.

צוער ירון ברמי נפל באסון הכרמל ביום חמישי כ"ה בכסלו, א' חנוכה תשע"א (2.12.2010). בן שלושים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר אחריו אישה הרה ובת, הורים, אח ושתי אחיות. חמישה חודשים אחרי נפילתו נולד בנו דניאל.

ירון הועלה לדרגת מישר אחרי נפילתו.

לנופלי שב"ס העניק רב-ניצב אהרון פרנקו, נציב השב"ס, את עיטור המופת: "על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירות נפש בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם".

בהספדה אמרה עינב: "ירון, נסיך שלי, אני רוצה להגיד לך תודה על ארבע שנים משותפות קצרות אך מלאות באושר ואהבה. חלמנו להזדקן יחד ואהבנו לדבר על העתיד המשותף המצפה לנו. אני יודעת שתשמור עלינו מלמעלה ואני מבטיחה לך שתמיד אדאג לילדים שלנו, לא אחסיר מהם דבר ואגדל אותם באופן שתמיד תתגאה בהם".

לאחר הולדת בנם דניאל ביכתה עינב: "הרגשתי את הנוכחות שלו כאילו הוא איתי, אבל כאב לי שלא יכול היה לראות את הילד ... לפחות דניאל הוא ההמשכיות שלו, זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי מירון".

כתב לזכרו גונדר-משנה באסם קשקוש, מפקד כלא "דקל": "ירון גילה מחויבות ומסירות לארגון לאורך כל תקופת שירותו. האיכויות הגבוהות שלו בלטו, היה נחוש ונכון תמיד להתגייס לכל משימה, לעמוד בכל אתגר ואף להוביל, על כן אותר מבין מועמדים רבים ויצא לקורס קצינים. ירון היה מלא שמחת חיים, בעל חוש הומור, דומיננטי ואהוב מאוד על חבריו ומפקדיו. עתידו המקצועי והאישי היה מובטח ... מותך בטרם עת הותיר חלל גדול בליבנו. אנו עדין מתקשים לקבל את העובדה שבהרף עין נעלמת ... אנו מבטיחים שזכרך לא ימוש מאיתנו".

ירון מונצח באנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל שהוקמה מול קיבוץ בית אורן. אשתו עינב הפיקה סרטון לזכרו, הניתן לצפייה באתר יוטיוב. כן הוקם אתר אינטרנט לזכרו במסגרת אתר "עד עולם".