בן בכור לדינה וחנן. נולד באופקים בי"ח באב תש"ם (31.7.1980). אחריו נולדה אחותו אורטל.

כפיר גדל באופקים והתחנך בגן במושב בטחה, שבו התגוררו סבו וסבתו. "הוא כמעט לא בכה, זה היה נדיר לראות אותו ממש בוכה, בגלל זה לא החסרנו ממנו כלום, נתנו לו כל מה שרק רצה", סיפרו יחד ההורים. למד בבית הספר היסודי ממלכתי-דתי "נחלים" השייך למועצה האזורית מרחבים ולאחר מכן בתיכון "מרחבים" שבו סיים שתים-עשרה שנות לימוד. "להגיד עליו שהוא אהב ללמוד?" חייכה אימו דינה וסיפרה שראשו היה שקוע בחבריו ובמעשי קונדס לא מזיקים. כמו נערים רבים בני גילו, העדיף לרכוב על טרקטורונים ועל אופנועים בשבילי המושב. הוא גם הרבה לבלות במשחקי כדורגל וכדורסל עם חבריו מאופקים וממושבי הסביבה. בזכות הזיכרון המצוין שלו הוא הצליח להגיע להישגים לימודיים.

כפיר היה ילד של טבע ואהב את חיי המושב. נהג להשתובב במרחבים הפתוחים, לרכוב על אופניים, לבלות בבית ובמשק של הסבים במושב, לטפל יחד עם סבא דוד בפרות שברפת ולהאכיל את התרנגולות שבלול. הוא אף למד לנהוג בטרקטור.

"מגיל צעיר נמשך למכשירי חשמל", סיפר האב חנן, "הוא היה מתקרב לכל מכשיר בלי שום פחד, מעז לגעת בכל מיני שקעים ותקעים ללא מורא". האב נזכר ביום שקנה טלוויזיה חדשה: "שברתי את הראש כשחיפשתי את כפתור הדלקת המכשיר. אחרי שהתייאשתי, הגיע הקטן הזה, הוא היה אז רק בן עשר, ותוך רגע לחץ על הכפתור והדליק את הטלוויזיה". כשבגר והיה לנער, נהג להרכיב מכשירי חשמל לחבריו, "ממש כמו טכנאי מיומן", סיפר האב בחיוך מתגעגע.

"הוא לא סתם בן", העידו הוריו, "הוא היה החוליה החזקה במשפחה, הדבק, המגבש והאור של הבית. כפיר פיזר אופטימיות בכל מקום, החיוך לא מש מפניו אפילו כשהיה עצוב ומצוברח".

עבור אחותו אורטל, הצעירה ממנו בארבע שנים, הוא היה "האח הגדול" במלוא מובן המילה. "הערצתי את אחי, את האופן בו הוא מתנהל", היא סיפרה, והוסיפה שבזכותו פגשה את בחיר ליבה ראובן, חברו הטוב. כפיר העניק לשניים את ברכתו המלאה והכנה לזוגיותם.

כפיר ידע להשיג את מבוקשו בעזרת השקט שלו. הוא מיעט בדיבורים ופניו סיפרו הכול. לא ניסה למשוך תשומת לב באופן מוחצן, אלא היה בו משהו שקט, כריזמטי וממגנט. למרות זאת בלט בין חבריו בשמחה שלו ובחיוכו הרחב.

אחרי לימודיו בחר להתגייס לשירות במשמר הגבול (מג"ב), שם כבר שירתו רבים מחבריו. "הם היו חבורה מגובשת, עברו את כל הילדות והתיכון יחד והתגייסו למג"ב, שכן לא רצו להיפרד גם בצבא", סיפרו בני המשפחה. כפיר שירת כלוחם ואהב את תפקידו ואת מה שהמדים ייצגו עבורו. הוא אהב את החבר'ה ואת ה"אקשן".

לאחר שחרורו מצה"ל עבד כמאבטח במשך תקופה קצרה. בד בבד עם עבודתו הוא התנדב במשטרת אופקים. למרות גילו הצעיר שאף להשתלב בארגון ממוסד המעניק ביטחון כלכלי, ושירות בתי הסוהר (שב"ס) נתן לו את המענה הזה נוסף על עניין ותרומה משמעותית.

כפיר התגייס לשירות בתי הסוהר ב-20.10.2003. תחילת שירותו לוותה בקשיים, והמסגרת הקשוחה דרשה ממנו הסתגלות. אך אף שהיה ילד ביתי ומשפחתי, אפילו מפונק מעט כפי שהעידו עליו הוריו, מצא את עצמו מתמודד בהצלחה. הוא לא התלונן למרות הקשיים והיה ממוקד מטרה: להצליח בארגון, "להגיע הכי גבוה בשב"ס". הוא שובץ כסוהר ביטחון בבית המעצר "אוהלי קידר", לאחר מכן עבר קורס מש"קים, בסיומו שימש כסמל משמרת ובמהרה קודם לתפקיד מפקד משמרת. במהלך עבודתו בשב"ס הוא נרשם ללימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה והשלים את לימודיו במשך שלוש שנים, אך לא זכה לקבל לידיו את תעודת הסיום.

כפיר חש גאווה בתפקידו, עמד בכל האתגרים והוצע לו לצאת לקורס קצינים. הוא עבר את מבדקי הקצונה בציוני איכות גבוהים, אך מכסת הקורס הייתה מלאה וחלק מהמועמדים לקורס התבקשו לוותר. כפיר הפציר במפקדו, "תמצאו את הדרך להוציא את כולנו לקורס", ובקשתו התגשמה. הוא יצא לקורס נחוש להצליח ומוכן להשקיע את כל כולו. "כשהקורס החל, לא היה מאושר ממנו", סיפרה אולגה. הוא נהנה מן האתגר שבקורס.

סיפור היכרותם של כפיר ואולגה התחיל במועדון "הפורום" בבאר שבע, שם נהג לבלות עם חבריו. ערב שבת אחד במועדון ניגשה אליו אולגה, שאותה לא ראה בעבר, סיפרה לו שהיא מכרה של אחותו וביקשה לחזור עימו לאופקים. בזמן הנסיעה התגלגלה שיחה בין השניים, וכשהגיעו ליעדם ביקש את מספר הטלפון שלה. מאז נרקמה ביניהם מערכת יחסים נעימה וטבעית. "בכלל לא דיברנו אם אנחנו רוצים לצאת ואם אנחנו רוצים להיות חברים, זה פשוט קרה באופן טבעי, בלי לחצים, בלי עניינים, בלי סיבוכים. הכול היה קל", סיפרה אולגה. שניהם היו צעירים, בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, וביקשו למצות עד תום את אהבת הנעורים. "ראיתי בו משהו טהור, נקי מאינטרסים. הוא העריך אותי כאישה. כפיר לא ניסה להקסים אותי באופן מלאכותי, הוא היה טבעי, וזה מה שמשך אותי אליו", היא תיארה.

כשלושה חדשים מיום שהכירו החליטו לעבור לגור יחד. הם הרגישו בוגרים ובשלים באהבתם, שכרו יחד דירה בבאר שבע, ובניגוד לחבריהם שגרו עדיין אצל הוריהם בלי דאגות התמודדו עם דאגות החיים האמיתיים ועם מגורים משותפים.

כפיר תכנן לפרטי פרטים את סוף השבוע באילת שבו הציע לאהובתו נישואים. הוא ארגן הכול עם חברו ועם צוות בית המלון: חדר רומנטי, עלי ורדים על המיטה, בלונים נושקים לתקרה, ובכל פינה נרות ריחניים דולקים. "כפיר עלה איתי לחדר וביקש ממני לפתוח את הדלת. כשפתחתי, התגלה לעיניי החדר המדהים. הייתי חסרת מילים, הסתובבתי אליו בלי נשימה, והוא כבר עמד מולי עם הטבעת שלופה", סיפרה אולגה. בשנת 2007 הם עמדו תחת החופה באולם "ארמונות לוגסי" בנתיבות.

בסוף שנת 2008 נולדה בתם הבכורה נועה. היא הפיצה אור גדול בחיי הזוג. כפיר נפעם נוכח גודל הנס שבלידה והיה אחוז התרגשות עצומה. "מרגע שהיא הגיעה לחיינו נדמה כי החיבור ביניהם הוא אלוהי", סיפרה אולגה. "הוא היה משוגע עליה, מתגלגל איתה במיטה, משתולל איתה כמו ילד קטן, מרדים אותה, שר לה שירים. ממנו היא למדה את כל השירים המזרחיים שהוא אהב. עד היום, כשהיא שומעת שירים מסוימים, היא אומרת: 'הנה השיר של אבא'".

אשתו ואימו תיארו כיצד היה חוזר מעבודתו בבית הסוהר, משיל מעליו את קשיי העבודה ומקדיש את עצמו לבית ולמשפחה. "כפיר היה עושה הכול בבית", סיפרה אשתו, "הוא היה מבשל, מנקה, מסדר, מארגן. הוא היה אלוף בארגונים". ממלכתו האהובה הייתה המטבח, שבו מצא שלווה. הוא נהג לשאול את עצמו בקול, "מה אני אבשל היום?" ונרתם מיד לעשייה – קונה מצרכים, מנסה מתכונים חדשים, מערבב, מעז, מתבל וטועם. האוכל עבורו היה יצירת אומנות. "הוא היה ה'מאסטר שף' שלנו", סיפרה אימו וגילתה שלמד להכין את ה"מקלובה" המצוינת שלו מחבריו בשב"ס.

לכפיר הייתה עוד אהבה גדולה, אהבה לשירה. הוא התקין בביתם מערכת "קריוקי" מקצועית, ובכל הזדמנות פצח בשירה מכל הלב, בדרך כלל שירים של אייל גולן ויואב יצחק, שירים עם רגש ונשמה. השירה הרגיעה אותו, שחררה אותו מלחצים והסבה לו הנאה.

בחודש אוקטובר 2010, כאשר החל קורס הקצינים, אולגה הייתה בחודש השישי להריונה. כפיר ידע שהיא נושאת ברחמה בן ואף זכה לראות את תווי פניו בבדיקת אולטרה-סאונד בתלת ממד. "הבן שלך דומה לך שתי טיפות מים, אותם תווי פנים", פסק הרופא, וכפיר התמוגג. בחופשות סוף השבוע שבמהלך הקורס הוא השלים את מה שהחמיץ – בילה עם אשתו ובתו, ביקר את ההורים ונפגש עם חברים. למרות הקושי הפיזי והמנטלי חיכה לימי ראשון כדי לשוב לקורס ולחבריו.

ביום שלישי שלפני האסון חזר כפיר לחופשה קצרה בביתו. אימו שבאה לבקרו סיפרה שדבר-מה היה שונה ומוזר בהתנהגותו. כשפנתה ללכת, עיכב אותה בבקשה שתקלח את נועה בתו. "אמא, אל תלכי", הוא אמר. למחרת העיר את רעייתו משנתה טרם צאתו לקורס ברמלה. "זה לא אופייני לו", היא העידה, "בדרך כלל לא רצה להעיר אותי והיה יוצא לפניי".

צוער כפיר אוחנה נפל באסון הכרמל ביום חמישי כ"ה בכסלו, א' חנוכה תשע"א (2.12.2010). ביום זה התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד. השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, קרוב לעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש, כמו גם ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן ועשרות בתים נוספים בכפר האומנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא "דמון", שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה וצוערים ומדריכים מקורס קצינים של השב"ס, מחזור א'. בשעה שלוש וחצי נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס. קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קציני השב"ס, בהם כפיר, ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

ביום חמישי, כשעה לפני האסון, דיבר כפיר עם אולגה בטלפון וסיפר לה על משימת הפינוי הצפויה מכלא דמון, שאליה הוקפצו. "יש לי שעה וקצת לישון בנסיעה, אתקשר יותר מאוחר ואספר איך מתקדם הפינוי", אמר. הייתה זו שיחתם האחרונה.

אולגה הייתה בביתם, צפתה בתמונות המרצדות בטלוויזיה ובכותרות שדיווחו על פרטי האירוע. אט אט התחילה לקשר: אוטובוס, שריפה, צוערים. היא התקשרה אליו שוב ושוב, אך הוא לא ענה. הוריו של כפיר, אחותו, גיסו ובני משפחה אחרים התאספו בביתו, מודאגים מהידיעות הקשות ומייחלים שהצליח להימלט מן האש. בשעה עשר בלילה קיבלה המשפחה את הבשורה האיומה.

כפיר היה בן שלושים בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי באופקים. הותיר אחריו אישה הרה, בת, הורים ואחות. חודש אחרי נפילתו נולד בנו אופק.

כפיר הועלה לדרגת מישר אחרי נפילתו.

לנופלי שב"ס העניק רב-ניצב אהרון פרנקו, נציב השב"ס, את עיטור המופת: "על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירות נפש בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם".

אופק נולד ב-5 בינואר 2011, חודש לאחר האסון, ביום האזכרה להרוגי אסון הכרמל. בהודעה ששלחה אולגה למכריה תיארה את היילוד "יורש העצר למשפחת אוחנה ולמשפחת השב"ס". "חיבקתי אותו והרגשתי כאילו כפיר חזר אליי", סיפרה אולגה על הרגשות שאחזו בה לאחר הלידה, "לפחות אני יודעת שיש מי שממשיך את דרכו של כפיר".

ספד סגן-גונדר אלי, סגן מפקד בית מעצר "אוהלי קידר": "כפיר התבלט במוטיבציה גבוהה וברצון להצליח ולהגיע להישגים גבוהים בכל התחומים. הוא שימש כעמוד התווך של משפחתו, חבר נאמן, מגשר ומפשר. חסרה לכולנו שמחת החיים, חוש ההומור שכה אפיינו אותו. חלל עצום השאיר במותו".

כפיר מונצח באנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל שהוקמה מול קיבוץ בית אורן ובאנדרטת חורשת ה-44 בשמורת הר מירון.

בשכונת שפירא שבאופקים, העיר שבה גדל, נחנך בשנת 2017 גן ילדים על שמו, "גן כפיר", ועיריית אופקים הפיקה סרטון לזכרו הניתן לצפייה באתר יוטיוב. אתר אינטרנט לזכר כפיר הוקם במסגרת אתר "עד עולם".