בִּתם השלישית של חנה ושלמה. נולדה ביום כ"ה באדר תשמ"ז (26.3.1987) בנווה איתן שבבקעת בית שאן. אחות ליצחק, רות ודניאל.

נעמי הייתה ילדה אהובה מרגע לידתה, ובזכות האהבה הרבה שקיבלה ידעה להעניק אהבה לסובבים אותה. הוריה חינכו אותה ואת אחיה ליושר, לפתיחות, לקבלת האחר ובעיקר לשמחת חיים. היו לה יחסים נפלאים עם הוריה ואחיה. אביה שלמה אמר: "נעמי, נומק, נומקל'ה שלי, שלנו. כמה התאים לך שמך. משרה ומפיצה סביבך נועם ונעימות, עוד כשהיית תינוקת שמנמנה. פתאום שמנמונת אצלנו במשפחת הרזים... אימא קצת חששה ומיד חשבה על דיאטות שונות, אבל אני שמחתי, עודדתי אותך לאכול ולהתפתח וטענתי שמהרוחב יזנק הגובה. ואכן, צדקתי. גדלת, צמחת והתפתחת לתפארת. יפיפייה אמיתית, גוף זקוף ויפה. הייתי נוהג לעקוב אחר דרך תנועתך והליכתך. איזה יופי חי. ותמיד עם תשומת לב לאנשים, בחיוך מקסים ובהטיית ראש וגוף, אצילות ממש. נעימה ועדינה... היית פורשׂת ידיים באטיות ומחבקת ברוך, חיבוק ארוך שכולו תשומת לב והענקה... מצד שני, יודעת לעמוד על שלה, עם תחושה כל כך חזקה של צדק פנימי, תמיד לימין הנדכאים. היית יכולה להפוך למשפטנית נהדרת. השמים היו הגבול... כמה התגאינו, התגאיתי".

"מינקות ועד בגרות אי אפשר היה לקבל יותר אהבה ואמון מאלה שאת זכית להם," הוסיפה האם חנה, "ולא פלא שעם בסיס איתן כזה צמחה לה נערה כל כך דעתנית, תומכת, אוהבת ושהצדק הוא לה דרך חיים. אבא ואני בבית היינו מכנים אותך 'השופטת'. לנו לא נתת לשפוט אף אחד, בתנועת יד אופיינית לך פסקת שלכל אחד ואחת יש את הזכות להוכיח את עצמו ולהיות מי שהוא. מגיל צעיר היית בוגרת במראה החיצוני ובדעותייך. בין האחים רקמתם לכם מערכת יחסים מעוררת קנאה. אני מתקשה להיזכר במריבות וזוכרת בעיקר את האהבה, החיזוקים והתמיכה שנתתם אחד לשני. כל כך הרבה הערצה הייתה ביניכם עד שלרגע חששתי איך זה ימשיך להתקיים?!"

נעמי הייתה דור שלישי בקיבוץ, ילדה יפה וחכמה, פרח נדיר ומיוחד, כפי שהעיד כל מי שהכירהּ. היא הייתה מעורה בחברת הצעירים בעמק ומשופעת בחברים בני גילה ובוגרים ממנה. נעמי אהבה לעזור לחברים במצוקה, ידעה לייעץ ולפתור בעיות בבגרות. מעולם לא עלתה על דל שפתיה מילה רעה על מישהו. לאחדים מחבריה הייתה כאם – דואגת, מתעניינת, קשובה, מחבקת ומנשקת כשנפרדים.

ארז ואדר כתבו לאחר מותה: "... בחורה כל כך חכמה ויפה, וילדה כל כך תמימה... תמיד כשהיינו עושים איזה 'פשע' היית הבן אדם היחיד שישר באנו וסיפרנו לך מה עשינו... את תמיד תהיי איתנו ומי שאנחנו עכשיו ומי שנהיה בעתיד זה יהיה בזכותך. כי את תמיד היית שם בשבילנו, במצבים הקשים והקלים, ופשוט עשית אותנו לאנשים יותר טובים..."

נעמי למדה והתחנכה בבית הספר היסודי "דקלים" שבקיבוץ חמדיה והמשיכה לחטיבת הביניים ולתיכון בבית החינוך "גאון הירדן" שבנווה איתן, קיבוצהּ. היא הייתה תלמידה טובה, סקרנית ודעתנית.

המורה שמאי זינגר, שלימד את נעמי פילוסופיה, סיפר שהיא בחרה להגיש עבודה בנושא "היחס גוף-נפש", ואמר: "היא החליטה להתמודד עם עמדתו הלא-קלה של ברוך שפינוזה. כיוון שהתקשתה להבין אותו, ביקשה את עזרתי... ברגע שישבתי איתה לקרוא את הטקסטים התגלתה לפניי נפש מיוחדת. לא רק 'נעימה', גם מעמיקה מאוד, רצינית. רגעי ההבנה שלה סיפקו לי חוויות של נחת רבה... במותה מתו אפשרויות חיים שרק היא יכלה לחבר ביניהן. גיליתי שהצטיינה בכל מה שניגשה לטפל בו. בנוסף, היה לה עמוד שִדרה וביטחון רב שהביאו אותה, לאחר שבדקה את החלופות, לבטא את עמדותיה..."

בכיתה י', בערב יום האהבה, כתבה נעמי: "אני לא חושבת שמישהו אי פעם הצליח להסביר את התופעה הזאת. עוד לא קם הבן אדם שהצליח במילים מדויקות לתאר את התחושה המדהימה והמכאיבה לעתים שנקראת התאהבות... אהבה זה רגש מדהים ומורכב כל כך שאתה לא שולט בו. אתה פשוט לא מסוגל, זה בכלל לא בכוח שלך! להיות מאוהב ולקבל אהבה בחזרה זה הדבר הכי יפה בעולם, אבל כשאתה אוהב והאהבה לא חוזרת אליך, זה הדבר הכי כואב שיש! אז אנשים – תאהבו ותקבלו אהבה. אבל העיקר תזכרו: אהבה זה חלק גדול מהחיים, אבל זה לא כל החיים! אוהבת אתכם – נעמי!"

ריקי ישראלי, מחנכת הכיתה, כתבה לה: "נעמי יקרה... דמותך מופיעה במוחי ללא הרף, עם חצי החיוך, ספק ציני, ספק מקבל. אני נזכרת בחיבוקך האוהב, הכואב. איך ליטפת את בטני וכבר רצית ילדה משלך ואני לא מבינה, איך ילדה מלאת חיים שכמוך, צעירה ושטופת הורמוני נעורים, כבר מדברת על ילדים. כה בוגרת ואולי ידעת שלא תספיקי. והנה תמונה מטיול לכרמל. אנחנו עולות בהר ומקשקשות על דת ושאר נושאים ברומו של עולם. סקרנותך גוררת אותי לשיחות על ילדותי, מנסה להכניסך לעולמות זרים. נהניתי מכל רגע. רגע אחד את שלי ובמשנהו מרחפת בקלילות אל אחרים. היית לי כמו בת. אהבתיך כל כך... אני נזכרת בך מובילה את חברותייך בגלבוע, בין האתגרים, קצת דוחפת, קצת מעודדת, בעלת יכולת מנהיגות אמיתית הנסמכת על קסם וכריזמה לצד אהבה לבריות, נאמנות, הגינות. למרות כישורייך הטבעיים, צפיתי בך מחפשת את אותו גבול דק בין לעשות את הדבר הנכון לבין שמירה על החברוּת שהייתה כל כך יקרה לך. היית סוערת עקב מעידתו של אחד מחברייך לסם. שוחחנו רבות על העניין וקיוויתי כי סייעתי לך למצוא היגיון בכאב... גוננת עליי כל כך מפני חברה לכיתה שפגעה בי. לא הייתי זקוקה לכך. ניסיתי לשחרר אותך מהצורך להגן עליי אך כה חיממת את ליבי. היית הנערה היחידה שהכרתי שהצליחה לגונן על מורתה מבלי שייחשב לה הדבר במדד הפופולאריות. ואפילו להפך. בפשטותך ונחישותך הצבת נורמות חדשות וחברי הכיתה צעדו אחרייך. אני זוכרת את דאגתך לחברתך בשעה שנרדפה על ידי נער מבולבל. הערכתי את האכפתיות הגדולה אך גם את ידיעת הגבולות בין נאמנות לחברות אמיתית, את הבגרות לבקש עזרה למרות שהסתכנת בחוסר הערכה ובכעסה של חברתך הטובה. הערכתי את כנותך, את האומץ לבקש עזרה ממבוגר, לדבר איתי על כל מצוקה... היה בך איזה שילוב נדיר של טוב לב והשלמה עם המציאות. בשוק פורים עבדת במסירות אין קץ. שינסת מותניים עם דפנה להצלחת הקבוצה. לא הניצחון דִרבֵּן אותך כי אם הגיבוש הקבוצתי. בשלב מסוים חשתן מנוצלות. פניתן אליי והסברתי לכן פרק בהלכות חברה. עם זאת, נתתי לכן אישור להפסיק לתרום. הייתן זקוקות לכך. לך הייתה היכולת לקבל את המציאות, למרות הקושי, ולהמשיך הלאה. שעה קלה אחר כך הסתובבת שוב מאושרת ושמחה. כשנאלצתי להיפרד... חלק מהילדים כעסו עליי. אך לא את. למרות הקשר הנפלא שהיה בינינו הבנת בבגרות לא מובנת לגילך, שקשה לי מדי ועליי לעשות לביתי..."

נעמי אהבה לרקוד ולמדה מחול כעשר שנים באולפן למוזיקה ולמחול בעמק בית שאן. בין החברות ללימודי המחול התפתחה אחווה מיוחדת במינה.

אוהד, המורה לעיצוב המוצר, תיאר אותה: "היו בה בנעמי את כל התכונות המיתולוגיות של שלמות: תמירות, שער זהוב וגולש, תווי פנים בולטים ומסותתים, תבונה ונועם... אבל יופייה האמיתי של הילדה הזו היה דווקא, ויסלחו לי אוהביה, כי גם אני אהבתי לראות אותה רוקדת, יופייה האמיתי היה בהילוכה המגושם כמעט ובהתנהלותה הארצית במלבושים הכי פשוטים. נדמה היה לעתים שהיא כמעט לא שמה את ליבה לכל המעלות האלו שבהן בורכה... שמחה, אופטימיות ואור. שמחתי תמיד על הנטייה שלה לפרגן ולהזדהות עם אחרים. משפטים כמו 'איך ההיא מדהימה עם צבעים', או 'איזה רעיונות מבריקים יש להוא' ו'איך הוא מוכשר, אני אומרת לכם' היו שגורים אצלה. ומצד שני כשחשה שמשהו זכה ליחס לא הוגן הייתה ניגשת אליי במבט רציני, כזה שהייתה תמיד מתקשה לשמור עליו ליותר ממחצית הדקה, מניחה את ידה על כתפי ואומרת: 'אוהד, אתה יודע, זה לא בסדר'. ושנינו ידענו שהיא התכוונה לזה באמת, ושהיא ביקשה שאקח את זה לתשומת לבי, אבל גם שאם אני אביט בה עוד כמה שניות מבלי לומר דבר, היא מיד תצחק ותאמר לאותו ילד: 'אה, עזוב שטויות, יהיה בסדר, תהיה אופטימי'. בחיוכה הענקי ובדבריה אלו הילדה הזו יכלה להסיר את עולו של עולם מעל ליבו של כל אדם... האמפתיה שלה חסרה לי יותר מכול... בגלל האמפתיה הזו קראתי לה פעם 'דובון איכפתלי', זוכרים את הדובונים הללו שמתהלכים בכבדות, מכריזים בקול: 'קרן אור', וצובעים את הכול בצבעים עליזים?... פתאום נבהלתי שהיא תיעלב ממנו, בכל זאת לקרוא לנערה מתבגרת דובונית... אבל היא, כבר אמרתי, ידעה את מקומה ורק צחקה בביישנות... גדולתה של נעמי הצטיירה בעיניי ביכולת להוליך שניים יחדיו גם אם נדמה היה שבלתי נועדו: רהב וצניעות, יופי ופשטות, בגרות וילדותיות... רגע ילדה ורגע לוקחת אחריות. רגע בוטחת ורגע מבקשת חיזוק. ותמיד הדבר הנכון ברגע הנכון..."

ב-21 באוגוסט 2005 התגייסה נעמי למרא"ם (מרכז אימון המפקדות) ביח"ש (יחידות השדה), סיימה טירונות והתחילה קורס סמלות מבצעים.

שלושה שבועות לאחר גיוסה, בשבת ה-10 בספטמבר 2005 בחמש לפנות בוקר, חזרה הביתה מבילוי בחוף הכנרת, עם חבר שלה. בסמוך לקיבוץ חמדיה איבד החבר את השליטה על הרכב. המכונית התנגשה בעוצמה באיקליפטוס בשולי הדרך. נעמי נהרגה במקום וחבר שלה נפצע באורח קשה והוטס לאשפוז ברמב"ם.

טוראי נעמי לינדנר נפלה בעת שירותה ביום ו' באלול תשס"ה (10.9.2005). בת שמונה-עשרה וחצי הייתה בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בנווה איתן. הותירה הורים, אח ושתי אחיות. אלפים הגיעו ללוותה בדרכה האחרונה.

האב שלמה ספד: "... בכל פעם שהבטתי לעברך חלפה בי מעין הרגשת ניצחון קטנה, איזו בת לתפארת יצאה ממשפחתנו הצנועה ומביתנו הדל... ובדיוק כשפרשׂת כנפיים והתחלת לנסוק כלפי מעלה – הכול חלף, נקטע, התרסק, ודמך מן האדמה זועק..."

במלאות שנתיים לנפלה, כתבה האם חנה על געגועיה לבתה נעמי: "... אלו געגועים אחרים, לשמוע את קולך ולדבר איתך, לקרוא מילה כתובה ממך ולכתוב לך, לשלוח הודעת אס-אם-אס ולקבל תשובה, לראות אותך מהלכת על המדרכה, להרגיש אותך, לנגוע בך, להריח אותך ובעיקר לחבק חיבוקים חזקים כמו שרק את ידעת. הפאזל המשפחתי הנפלא שיצרנו השתנה... בכל שלב בחייך – ינקות, ילדות ובגרות – נעמת לנו מאוד. סוג של מתנה ענקית... נעמי, הגעת לשלב שבו רק צריך להשתמש בכלים שקיבלת לאורך השנים מהמשפחה האוהבת, מהמורים, מהחברים, מהאקלים והנוף שכל כך אהבת... יושבת על המדרגות בפתח הבית ומדמיינת לי אותך בהתרגשות חוצה את הדשא עם התרמיל על הגב והמדים על גופך הנאה, מגיעה לחמשוש... לאישיות המיוחדת שלך נעמי ושל כל אחד מאחייך יש חלק גדול בכך שאכן הכול ממשיך להתקיים... למרות החלל האדיר שהותרת, ממשיכים עם הפנים קדימה, עדיין מרגישים את ידייך הארוכות מחבקות את כולנו".

רות אחותה כתבה: "תמיד היית חצי ממני. אינספור פעמים היינו מדברות על זה שאנחנו חושבות באותה צורה, כועסות על אותם דברים, אוהבות את אותם אנשים... סימן החיים שלך נשאר פה איתנו, מסר עצום מרחף מעלינו. את צועקת: 'תמשיכו לחיות, אני שם בסדר, רק פותרת כמה בעיות...' את ממשיכה ואומרת: 'כלום לא חשוב, תהיו טובים אחד לשני. כל השאר זה כנראה די שולי...' איך חיית עד עכשיו? סוג של מלאך שכל כוונתו לעשות רק טוב, לטפל ולדאוג..."

"בשבילי היא הייתה מעיין של נועם ואהבה," סיפרה אורלי, דודתה של נעמי. "סובלנות וסבלנות, אבל גם הומור ושנינות, חריפות המחשבה וחוכמת חיים. כאשר מבקרים, גם בימים הנוראים הללו, בביתם של חנה'לה ושלמה, יצחק, רות ודניאל – אפשר לראות את המקור שממנו נבע המעיין הזה. בשלושים הימים שחלפו מאז נכרתה מאיתנו נעמי הם הוצפו קרובי משפחה וחברים רבים כל כך, וכל מי שבא לנחם יצא משם גם מבורך במגע הקסם של המשפחה הזו. בימים שחלפו למדתי לדעת איך היא נגעה בכל אחד מאיתנו. בפתיחות, בחמלה ובאומץ. היא לא חששה לגעת באנשים. ידיה היו פרושות אל העולם, והיא הייתה נכונה לקראתו... משהו בנעמי גרם לנו, לכולנו, לצאת מגדרנו. משהו באופן שבו היא נגעה בנו, העיר בנו את היכולת הנדירה הזו לומר לה את שבחה בפניה..."

חברתה שניר כתבה לזכרה: "... אַת האור והכאב, את הכוח לצאת ולהיות גם בשבילך. / את מחשבה שמלווה אותי כל היום. / את רגעי האושר והשמחה. את סמל ההמשך. / את כל כך יפה, בכל זריחה ושקיעה משתקף יופייך. / את יקרה כמו אוצר, אך עכשיו את הרוח וברוח אי אפשר להחזיק. / זיכרון צחוקך מלווה אותי... / את סביבי ובתוכי, / את נפשי, / את חלק בלתי נפרד ממני. / את האהבה והכאב, ההתחלה והסוף. / ולפעמים התחושות קשות / תחושת ההחמצה וההפסד, / אבל תמיד נוכחותך כמו מלטפת ומרגיעה, משרה שלווה כזאת שרק את יודעת / להעניק. / השלווה הזאת, הנעימות והרוך הם את, נעמי, בכל רגע ורגע".

גם מיקי הדר, חבר מהקיבוץ וחבר המשפחה, חיבר שיר לזכרה: "את עלית כתמר / במדרכת חיינו / וצחוקך התגלגל והבקיע אל על / וכוחל עינייך צבע את ימינו / בצבעי השמים הקמורים כאן מעל. // נעמי, נעמי / את היית עלמת חמד / נעמי, נעמי / לא היה בך מתום / הפרחים שקינאו לך / קצבו את חייך / ואל הנקמות עשה זאת עד תום. // את יצאת אל הליל יפה כמו שיר זמר / עטופת אהבה שניגנה כמו חלום / ותשוקת החיים שבקעה מכל עבר / לא עמדה לך אי אז בבוקרו של היום".