בן ללֵֶמְלֶם פסהה וּלְאַסַמְמַהוּ. סיום נולד ביום י"ג באב תשל"ט (6.8.1979) באתיופיה, בכפר קטן בשם אדי-אגם ליד העיר מיצ'או במחוז טגריי. בן שני במשפחה, אח לזנבה הבכור ולאורה בת הזקונים. לשמו של סיום משמעות היסטורית ומשפחתית: הימים היו ימי מלחמת האזרחים באתיופיה ורבים נרדפו ונרצחו. לציון סיום המאורעות, בהם נרדף אביו, נקרא הרך הנולד סיום.

סיום התייתם מאביו בגיל ארבע. ילדותו עברה עליו בכפר הולדתו אדי-אגם כרועה צאן. משפחתו עסקה בחקלאות, במלאכת האריגה המסורתית ובייצור כלי בית מחרסינה. הוא גדל בקהילה יהודית מאמינה, שהתפללה ליום בו יעלו לירושלים, לארץ ישראל. אמו, למלם מעידה עליו: "סיום היה ילד כובש, כריזמטי וחזק".

בשנת 1991 עלה סיום עם אמו, אחיו ואחותו לישראל במסגרת "מבצע שלמה", היישר למרכז הקליטה "מעגלים" בנתיבות, שם שהו שנתיים. דרכה של המשפחה לארץ ישראל הייתה רצופה מכשולים וקשיים רבים. בדרכם הלכו ברגל יומיים מכפר מגוריהם ועד לעיירה הקרובה לאדיס אבבה, דסה, שם לקחו מיניבוס. בדרך הותקפה המשפחה ונשדדה על ידי חיילים אתיופים. צ'לצ'ו, בן הדוד של סיום מספר על תפקודו של סיום בתקיפה: "סיום היה בן עשר, אבל הוא שמר על קור רוח והיה זה שתפקד". לאחר שהותם במרכז הקליטה עברה המשפחה לביתם, אותו הקימו בנתיבות. לאורך כל אותן שנים אמו התמודדה עם קשיי הקליטה והשפה, עם הבדלי התרבות ועם גידול הילדים לבדה. סיום נהג לומר לה: "אמא, כשאני אגדל, אני אסדר לך בית עם גינה יפה".

סיום ואחיו זנבה למדו בחטיבת הביניים "בית יהודה", אשר בכפר מימון במסגרת ממלכתית דתית של בני עקיבא, במסגרת פנימייה. בתיכון למד בפנימייה ב"מקווה ישראל" אשר בחולון, לשם נשלח לבקשתו כדי ללמוד חקלאות וטבע. הוא סיים בהצלחה בגרות בחקלאות. סיום היה ילד טבע עוד מימי ילדותו באתיופיה. הייתה לו אהבה לטבע ועבודת האדמה הייתה חשובה בעיניו, אישיותו ומרצו באו לידי ביטוי בעבודת כפיים זו. בסרטון שהעלו חבריו ללימודים ביוטיוב הם מתארים את סיום בפנימייה: "היו בך כוחות מיוחדים להסביר לחבר שלא מבין. היית טוב בהכול. היית חכם, יפה, נחמד, חרוץ ולעולם לא מתבטל. תמיד היה לך מבט חם ואוהב, שהתחבר עם החיוך שלך. התייחסת יפה לכולם גם לאלה שלא הכרת... לא רצית להכביד על אחרים. תמיד עזרת לאחרים".

בשנת 1998 התגייס סיום לצבא. מילדות העריץ מדים, באתיופיה התגוררה משפחתו בקרבת בסיס צבאי והוא תמיד הביט על החיילים שם כעל גיבורים. סיום שירת בגדוד 890 של הצנחנים כלוחם. חבריו לנשק מספרים, כי בכל פעילות צבאית, "כשאחד החיילים היה פצוע, סיום היה נושא אותו על כתפיו הרחבות ללא צורך באלונקה. הוא היה ענק בגוף ובנשמה". אמו, למלם הביעה התנגדות לשירותו ביחידה קרבית, אך נכנעה לרצונו. במהלך כל תקופת שירותו הצבאי הייתה אמו חרדה לגורלו ולשלומו. היו אלו עבורה "שנים של סיוט", כפי שהיא מספרת. סיום נהג להרגיעה ולומר לה: "אמא אל תדאגי. אם צריך לקרות לי משהו, זה לא חייב להיות בצבא". סיום האמין שגורלו של כל אדם חתום וקבוע מראש.

עם שחרורו מהצבא עבד סיום ביחידה לאבטחת אישים. הוא סייע לאמו להוביל את המשפחה ושימש לה משענת כלכלית ורגשית. דודו מתאר: "ניתן רק להביט על דמותו של הגבר החסון שבגר להיות ולחוש את הביטחון שהעניק לסובביו".

ב-13 בפברואר 2005 התגייס סיום לשירות בתי הסוהר. הוא ראה במסגרת זו הזדמנות ליצור לעצמו עבודה עם עניין ואתגר ויחד עם זאת יציבות כלכלית. כבר בראשית דרכו התגלה סיום כבעל יכולות אישות גבוהות, שאפתן, בעל רצון להתקדם במערכת ולהגיע לתפקידים בכירים. היה לו רצון עז להצליח בפן האישי ובפן המקצועי. סיום סיים קורס סוהרים, קורס מש"קים ובמקביל למד לתואר ראשון לימודי קרימינולוגיה.

בשנת 2010, כשהיה על סף סיום לימודי התואר, נמצא סיום ראוי להגיע לקורס הקצינים הייעודי. לקורס הקצינים יצא עם חברים נוספים מיחידתו, בית המעצר "אוהלי קידר". אשתו, אמרש סיפרה: "הם היו חברים טובים שנלחמו איש עבור רעהו במטרה לצאת יחד לקורס, לא להשאיר אף אחד מאחור. היה להם חשוב לעבור את הקורס יחד". הקורס היה קשה ותובעני, מאתגר. לעיתים, סיום עמד להישבר, עמד לעזוב את הקורס, אך הוא לא נכנע ונלחם להגיע לקו הסיום.

סיום מצא את בחירת ליבו, אמרש, באמצעות שידוך. בת דודו של סיום הכירה ביניהם. אמרש מצטטת את אשר אמרה לה בת הדוד על סיום: "הוא בחור טוב, שרוצה להתחתן ולהקים משפחה". היא ממשיכה ומתארת את ההיכרות ביניהם: "שוחחנו בטלפון והשיחה זרמה בינינו בטבעיות. פגישתנו הראשונה התקיימה בבית קפה בבאר שבע. לעברי התקרב בחור ענק ומרשים. אני, שהייתי רגילה לפטפט בחופשיות ולהוביל את השיחה, מצאתי את עצמי קשובה אליו. איני זוכרת הרבה ממה שסיפר, אבל גופו ואופן דיבורו חרוטים בזיכרוני. הקשבתי לו, האזנתי לקולו, בחנתי את פניו והתעטפתי בתחושות טובות לגבי עתידנו המשותף. הרגשתי שזה זה. פנימיותו קרנה החוצה. רגשות טובים ניצתו בי. התרבות והשפה המשותפים קירבו בינינו. היה לנו חלום משותף: בית, משפחה, ילדים, עבודה מסודרת. התאהבנו וביססנו את הקשר בינינו". לאחר חצי שנה של חברות והיכרות הדדית מצאו עצמם אמרש וסיום בשלים להינשא. ביום הולדתה העשרים וחמש הכין סיום הפתעה לבת זוגו. הוא אסף אותה ממקום עבודתה והובילה למסיבה שארגן עבורה. "בנוכחות חברים כרע סיום על ברכיו וביקש את ידי. כמובן שהסכמתי", מספרת אמרש.

כמיטב המסורת האתיופית נערכה "ספירת הדורות". מנהג זה משמעותו בדיקת המשפחה שבעה דורות לאחור, שאין בין בני הזוג קשר דם. הבדיקה עברה בשלום והזוג נמצא כשר לבוא בברית הנישואין. החתונה נערכה ב-2006. בני משפחה, קרובים וחברים נאספו ב"אחוזת אסתר" לחגוג עם הזוג. "החתונה הייתה שמחה וצוהלת" מספרת אמרש. אבל, היא מוסיפה בתהייה: "היה זה יום סגרירי ורוחות נשבו בו. האם העידו סימני השמיים על העומד להתרחש כמה שנים מאוחר יותר?"

הזוג הטרי עבר להתגורר בבאר שבע ומסע חייהם המשותף החל. נולדו להם שלושה ילדים. אמרש מספרת: "לסיום היה חשוב, שלכל ילד יהיה שם עם משמעות: עדיאל-נלסון, הבכור. שמו ניתן לו בהשראת המנהיג האפריקאי נלסון מנדלה, שהטיף לשלום ולשוויון. סיום קיווה שבנו יירש את תכונותיו של המנהיג. תהילה, שם המעיד על לימוד תורה ותהילת עולם ואוריין, שם המעיד על עתידה לכוון ולהראות את הדרך". אמרש וסיום הקימו בית מסורתי, חם ועוטף. סיום חינך את ילדיו על ברכי האמונה היהודית. הרעיה מתארת את בעלה: "אב למופת. מרגע הולדת הילדים לא מש מהם. הוא הרעיף עליהם אהבה ללא גבול". בסרטון שחניכי תנועת הצופים ערכו לזכרו של סיום מספרת אמרש על אהובה: "בן אדם טוב, נעים הליכות, מכבד גדולים וקטנים". היא ממשיכה ומתארת אותו כאב מסור שקשור ומחובר לילדיו: "הם (הילדים) היו קטנים, אחד אחרי השני: אחד בעגלה, אחד על הידיים שלו ואחד על הכתפיים שלו". היא מתארת את געגועיה אליו ואת חסרונו: "... זעקה שמהדהדת, חסר בכל פינה. מביע אהבה, שמח - פתאום איננו". היא מבקשת שישמור עליהם מלמעלה.

צוער סיום נפל ביום כ"ה בכסלו תשע"א (2.12.2010) ב"אסון הכרמל". ביום חמישי, כ"ה בכסלו, א' חנוכה, התלקחה שריפה ביערות הכרמל. השריפה, הגדולה בתולדות המדינה, מכונה "אסון הכרמל". השריפה כילתה חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, קרוב לעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן עלו באש וכך גם עשרות בתים נוספים בכפר האמנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות, שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא דמון, שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" וכלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים, שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות הכבאות והצלה, צוערים ומדריכים של קורס הקצינים הייעודי של שירות בתי הסוהר, בו היה סיום צוער.

בשעה 15:30 נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש אל עבר האוטובוס. קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים. בשריפה נספו ארבעים וארבעה בני אדם. שלושים ושבעה היו צוערי קורס שב"ס ומפקדיהם, בנוסף היו נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

האלמנה, אמרש מנסה לחפש רמזים, בוחנת אירועים, שאולי מקבלים משמעות אחרי האסון: ביום שלישי, יומיים לפני האסון, באפטר מהקורס הגיע סיום הביתה. "פינקתי אותו בתבשיל עוף אתיופי מסורתי, שאהב. הוא ישב לידי. חשתי שיש לו מה לומר לי, אך הוא אינו מצליח לדבר. הייתה לי הרגשה משונה שרק בדיעבד אני יכולה לפרש. אני זוכרת את המבטים שלנו. סיום שיחק מעט עם הילדים עד שנרדמו ופנה להכנת העבודה לה נדרש בקורס. הוא נראה עייף ולא מרוכז. אני והוא נפרדנו באותו ערב, הלכתי למשמרת לילה בעבודה (פקידת קבלה בבית חולים). זה היה ערב מוזר. בכל פעם שיצאתי מהבית חזרתי שוב ושוב. בכל פעם שכחתי משהו וחזרתי לקחת אותו. בסוף יצאתי וזהו".

ביום חמישי, יום האירוע, היום הנורא מכול, ממשיכה ומספרת הרעיה: "הייתה בי שלוות נפש", היא נזכרת, "הייתי בעבודה. הייתה לי סבלנות, לקחתי את הזמן ולא מיהרתי לשום מקום". דקות ספורות לפני האירוע עוד הספיק סיום להודיע לה, כי הוא וחבריו הצוערים יצאו לפנות את אסירי כלא "דמון" ולהרחיקם מפני האש המשתוללת בכרמל. כשנחשפה לאירוע בחדשות, לא הבינה מה קורה עם האוטובוס בדיוק. היא ניסתה להתקשר אל סיום מספר פעמים ולא נענתה. היא החליטה לנסוע אל בית חמותה, אמו של סיום, להיות איתה ברגעים הקשים של אי-ודאות, להיות יחד ולחזק זו את זו. למלם, האם, ביקשה מכל קרובי המשפחה שיתפללו עבור בנה.

סיום היה בן שלושים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בנתיבות. הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים: בן ושתי בנות, אם, אח ואחות. על המצבה כתבה המשפחה: "האהוב באדם אשר היה נוח לה' ולבריות, ומצא חן ושכל טוב בעיני ה' ואדם".

לאחר נפילתו סיום הועלה לדרגת מישר. נציב שירות בתי הסוהר, רב-ניצב אהרון פרנקו, העניק לכל נופלי שב"ס את עיטור המופת, "על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירת נפשם בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם."

לסיום ספד מפקדו, סגן גונדר אלי גבאי: "סיום לוחם ברמ"ח אבריו, איש צנחנים אשר נועד לגדולות בשירות בתי הסוהר. סיים תואר ראשון ולא זכה לקבל את תעודת ההסמכה. אבידה גדולה למשפחתו ולחבריו בשירות בתי הסוהר".

אלמנתו של סיום מספרת על הקשיים הרבים בפניהם היא ניצבת מאז לכתו ועל ההתמודדות שלה: גידול הילדים, כלכלתם, התמיכה הנפשית בהם. עדיאל-נלסון, הבן הבכור, גם הוא התייתם בגיל ארבע, כמו אביו. הוא חש בחסרונו של האב ומבטא זאת בקול: "אמא, אני מחכה למשיח, שיחזיר לי את אבא שלי". הוא מרבה לשאול: "איך אלוהים לקח את אבא שלי"? "יש לי בעיה להשיב לו", מודה אמרש. הילד מבין שאביו איננו ולא יחזור עוד לעולם. הוא חסר מנוחה ובדרכו הבוגרת אומר: "אבא הלך להציל אנשים אחרים ובדרך האוטובוס שלו עלה באש". אמרש מוסיפה: "הבעל שלי לא פגע בזבוב ועשה רק מעשים טובים. הוא היה איש משפחה אהוב והיה לו שם טוב. איך זה קרה לנשמה טהורה שכזו? נסתרות דרכי השם".

ביום 6.12.2010, כשבוע לאחר האסון, נערכה במכללת ספיר עצרת זיכרון לזכרם של סיום וחמישה נופלים נוספים ב"אסון הכרמל" אשר היו תלמידי המכללה.

אמרש כתבה, הלחינה ושרה את השיר "אבא הלך" לזכרו של בעלה ואבי ילדיה, שיר המופיע בסרטון ביוטיוב: "אמא, שואלים איפה אבא / למה הוא לא חוזר? / אומרת להם בעיניים עצומות, דומעות: / אבא הלך, הוא איננו / אבא בשמיים, מלאכים / אבא בלב שלכם כל החיים / אלוקיי, תן לי כוח/ אל תעזבני ברגע זה / אלוקיי, תן לי כוח להתגבר על הכאב".

באתר "עד עולם" יש דף הנצחה לזכרו של סיום ובו אפשר להדליק נר לעילוי נשמתו. יעינלם וונדמגאי, חבר, הדליק נר לזכרו ב-19.10.2011 וכתב: "סיום, אני אזכור אותך בכל יום, כל ערב, תמיד נזכור אותך. היית עוזר לנו הרבה. כל הזמן היית איתנו. לא נשכח אותך אף פעם. יהיה זכרך ברוך." וחברו רפי לביא מוסיף: "לעולם לא נשכח את החיוך היפה שלך. היית אדם מדהים, עוזר לכולם, מלח הארץ. אתה גאווה למשפחה שלך, לוחם ופייטר. הצלחת בכל מה שעשית. סיום היקר, תשמור עלינו מלמעלה. אני אוהב אותך ואתה חסר לכולנו."

בקן של תנועת הצופים בנתיבות, העיר בה סיום גדל, הוא מונצח בפינה לזכרו ובה תמונותיו, הסמלים והדרגות שלו משירות בתי הסוהר, וכן בסרטון שהעלו ביוטיוב. בסרטון מתעדים החניכים את ערב הזיכרון לסיום שנערך ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בשנת תשע"ו (2016).

חבריו של סיום ללימודים בפנימייה ב"מקווה ישראל" וצוות המורים והמדריכים העלו לזכרו סרטון ביוטיוב. מתוך דברי הפרידה והזיכרון שלהם: "כל כך הרבה אהבה יש במקום הזה, אהבה ששייכת לך... אנו מאמינים שבורא עולם החליט שמספיק. הנה, הגיע הזמן שלך ללכת. אבל, אנחנו מדברים איתך הרבה בליבנו, כמעט כל יום, כל שעה".

... "ואחר האש קול דממה דקה" (מלכים א', י"ט, י"ב) - אנדרטה לזכר הנופלים ב"אסון הכרמל" הוקמה במקום בו עלה האוטובוס באש על כל יושביו. האנדרטה נחנכה ביום השנה הראשון לאירוע, בדצמבר 2011; משפחתו של הנופל ב"אסון הכרמל" עאדל טאפש, איש שירות בתי הסוהר תושב בית ג'אן, נטעה במאי 2011 חורשה ליד ביתו ובה הקימה אנדרטה לזכר כל הנופלים בשריפה בכרמל.