בנם הבכור של שולמית ושלמה-סלמן. נולד ביום א' בתמוז תשל"ג (1.7.1973) באשקלון. אח לליאת, רעות ושיר.

עדי היה תינוק חייכן ורעשן, עיניו קורנות. בהיותו בן חמש עברו בני המשפחה לגור בנתניה, שם גדל והתחנך. למד בבית הספר היסודי "בארי" והמשיך ללימודים בתיכון מקצועי לנ"י (ליגת נשים) בעיר במגמת בישול. תלמיד נמרץ שאהב את עולמות הבישול והמטבח, השקיע רבות בלימודיו וגילה כישרון רב. העניין בתחום בלט אצלו מילדות, כדברי אימו: "ידע לזהות כל מה שבישלתי עוד כשהיה למטה".

חברותי ואהוב, שובב ושופע קסם אישי. בורך בחוש הומור מפותח שכלל ציניות והומור שחור. נהנה לצחוק ולהצחיק, אהב מעשי קונדס וידע להיות רציני כשצריך. בזמנו הפנוי נהנה לשמוע מוזיקה ולנגן על גיטרה. אהבתו הגדולה הייתה כדורגל, אהד את קבוצת "מכבי נתניה" ונהג ללכת למשחקים עם אביו וליהנות מזמן איכות משותף.

הקשר שלו עם בני משפחתו היה חם ואוהב. מסור מאוד להוריו, השתלב היטב בעסקים המשפחתיים השונים בתחום המסעדנות והגיע כשהוא מחויך ונכון לעזור. חלק עם אחיותיו קשר חברי וקרוב שכלל שיחות נפש ובילויים משותפים. "הוא סחף אחריו את כל המשפחה, תמיד הייתה סביבו התלהבות. נהנינו להיות בחברתו", סיפרו.

חכם ושנון, בעל ידע כללי רחב, הפגין בקיאות בתחומים שונים. היווה מקור לעצה טובה ושימש אוזן קשבת לחבריו ולבני משפחתו.

אחרי שהתגייס הוצב כטבח בחיל שריון, בבסיס באזור רמאללה. חרוץ ומלא קסם קנה לעצמו שם במטבח הצבאי, נהג להכין לחיילים ארוחות גורמה והם נהנו ממטעמיו.

במהלך השירות לקה במחלת לב קשה, והחל לעבור טיפולים רפואיים.

לאחר השחרור, התמקצע בתחום המסעדנות והבישול והשתלב בעבודות שונות בבתי מלון, גני אירועים ומסעדות. נוכח התדרדרות במצבו הבריאותי וכשהוא רק בן עשרים ושלוש, התבשר שעליו לעבור השתלת לב. לאחר המתנה, נמצא לו תורם מתאים והוא הובהל לניתוח. "את הבשורה על מציאת תורם קיבל בעת משחק של 'מכבי נתניה', קשה היה להוציאו משם" סיפרו בחיוך בני משפחתו. היה מושתל הלב הצעיר בישראל, ההשתלה שעבר הוכתרה כהצלחה ולאחריה החל בהליך שיקום ממושך.

גישתו האופטימית ויכולתו לצחוק ולהקליל את האווירה סייעו לו בשיקום ובניסיונו לשוב לשגרת חייו ולעצמאותו. בריאיון שערך לאחד העיתונים לאחר ההשתלה סיפר שהוא "מרגיש כמו חדש".

בשנת 1997 נשא לאישה את נאוה, שאותה הכיר שנה וחצי קודם לכן באחד הערבים בו עבדו יחד, וכך בלשונו: "הכרנו ב'אולמי ארגמן' שבחולון... אחרי שיצאנו חצי שנה קיבלתי בשורה מרה שעליי לעבור השתלת לב. באתי וסיפרתי לך את זה ואמרתי לך שאת יכולה לבחור אם להישאר או לעזוב, כי לא קל לחיות עם בן אדם נכה, במיוחד שאת צעירה כזאת. את אפילו לא מצמצת ואמרת 'אני איתך באש ובמים'. את פשוט מושלמת, האישה הטובה בעולם". השניים הקימו את ביתם בנתניה וחלקו אהבה גדולה. בעל מסור ודואג, הִשרה אווירה של רוגע וביטחון בבית. "עדי תמיד אמר שמצד אחד, קיבל 'מכה' - את המחלה ומצד שני, זכה בנאוה בחייו. ידע להעריך את כל מה שנעשה עבורו והעריך את הימצאותה לצידו" סיפרו בני משפחתו.

במהלך השנים נולדו לזוג שלושה ילדים: אוראל, הדר ורון. היה אב מסור ומלא נתינה . דאג לארוחות צהריים מפנקות, נוכח ומעורב ולא נתן למחלתו לנהל את חיי המשפחה. הם נהגו לבלות יחד, לצאת לטיולים ובעיקר אהבו לארח את חבריהם בביתם.

כעשר שנים לאחר הניתוח גופו דחה את השתל והוא נזקק להשתלת לב נוספת. בשנת 2006 עבר השתלה בסין. עוז רוחו והאנרגיות הטובות שיצר סביבו סייעו גם הפעם להחלמה ולהסתגלות המחודשת לשגרה. הוא מיעט להתלונן ועסק בשיקום ובחזרה לחיים, התנהלותו מלווה בהומור ובציניות אופיינית. על תמיכתה של נאוה בעת ההיא כתב: "רציתי להגיד לך שבלעדייך אני כלום. את גורמת לי להמשיך לחיות, מעניקה לי המון אהבה וטיפול... את פשוט מושלמת".

בתום הליך השיקום, פתחו עדי ונאוה עסק משפחתי מצליח בתחום המזון מהיר. בזמנו הפנוי נהג ללכת לדוג, נהנה מהשקט ומהשלווה הכרוכים בכך.

בשנת 2013 חלה במחלת הסרטן והחל לעבור טיפולים למיגורה. התמקד בטוב, שמר על צחוק ואופטימיות והקפיד ככל יכולתו להיות מעורב בחיי משפחתו המורחבת, להיות נוכח באירועים המשפחתיים ולבלות עימם במקביל לטיפולים. סיפרה אחותו: "בתקופה האחרונה לחייו קיים את המצווה לשמח חתן וכלה באופן מלא ואנחנו לא נשכח לעולם את ההקרבה מצידו ואת האהבה הגדולה שהרעיף עלינו".

עדי דגמי נפטר ביום י"ב בשבט תשע"ה (31.1.2015). בן ארבעים ושתיים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בנתניה. הותיר אחריו אישה, שני בנים ובת, הורים ושלוש אחיות.

ספדה לו אימו: "היית ילד של שמחה עם הרבה הומור וצחוקים וכך נזכור אותך כולנו. ילד יפהפה עם שמחת חיים גדולה, שובבות אין קץ והכי הכי אהבה לאוכל. אהוב על כולם, גם לאחר שחלית ועם שתי השתלות לב לקחת את החיים בהומור בצחוק. רגע לפני כניסתך להשתלת הלב הראשונה שאלת אותי בהומור – 'אמא את חושבת שעם הלב החדש אמשיך לאהוב את נאוה?'...

ילדי היקר במקום לעזור לך לבחור חליפה לחתונה של אחד מילדיך, אני יושבת עם אשתך ובוחרת לך מצבה. אתה עכשיו נח וזה מנחם אותנו אך אנחנו כאן עוברים שבעה מדורי גיהנום - מחנק בגרון ובחזה והדמעות ים".

כתבה נאוה, רעייתו: "תודה, עדי. תודה על כל מה שהיית בשבילי. תודה על שלושת הילדים המקסימים אוראל הדר ורון. תודה על הצחוק, תודה על היופי, תודה על הזמן לצידך".

שיר אחותו ספדה לו: "אחי היקר, הנשמה של חיי, האחד שלימד אותי לקחת הכול בפרופורציות, האחד שלימד אותי כוח וסבל מהו. אני עוד לא באמת מאמינה ומעכלת שאתה כבר לא איתנו... שכבר שלא נראה 'המירוץ למיליון' יחד, שלא תתזז אותי הלוך ושוב להכין וודקה רדבול עם איזה מאנצ' בצד, שלא אחבק אותך שלא תיתן לי את הכאפה הזאת בצוואר.

יש שאומרים שהגעת לעולם בשביל לתקן משהו ואני אומנם לא מאמינה גדולה אבל לראות אותך עובר שתי השתלות לב ומתמודד עם המחלה הנוראית גרמו לי לחשוב שאולי באמת באת לתקן פה משהו. לימדת את כולנו שעם הרבה כוח רצון, כוח סבל ואמונה אפשר לעבור הכול. כל פעם מחדש הפתעת אותנו אחרי כל מה שעברת המשכת לצחוק המשכת לשמוח המשכת לחיות את החיים".

כתבה אחותו ליאת: "אחי שלי... תרשה לי להתנצל על כל אותן הפעמים בהן אני מרחיקה את זיכרונך ממני. הזיכרונות שלי ממך ואיתך הם יפים בדיוק כמוך אבל גם כואבים, אוי כמה כואבים, והזיכרונות האלה מזכירים לי כל פעם מחדש שלא אראה אותך יותר, שהגעגוע הזה הוא באמת אינסופי. הזיכרונות האלה מזכירים לי שעד שלא יגיע תורי לא ניפגש עוד, לא נשתה, לא נצחק, לא תוציא לי את השיניים התותבות ותעלף אותי מצחוק... תדע אחי שגם אם אני דואגת להרחיק את המחשבות הכואבות ממני, אתה תמיד תישאר במחשבות שלי, בלב שלי, בכל יום, בכל דקה כי זה פשוט בלתי נמנע. אני אוהבת אותך כל כך, אוהבת שזה כואב".

בפתח משחק ליגה של קבוצת הכדורגל "מכבי נתניה" האהודה על עדי שנערך סמוך למותו הוכרזה באצטדיון דקת דומיה לזכרו. טורניר כדורגל נערך כשנתיים לאחר מותו, כמחווה לאהבתו את המשחק.

האם שולמית הקימה קבוצת התנדבות הנקראת "קבוצת עדי" ואנשיה מתנדבים בבתי אבות, מועדוני קשישים, סיוע לנכי צה"ל ועוד. על פועלם סיפרה: "כל אחד ואחת מאיתנו ב'קבוצת עדי' נהנים מכל מפגש עם נכי צה"ל ולמענם באהבה גדולה. ביחד נדחוף ונגדיל את מעגל המתנדבים למען הכלל".

המשפחה הכינה, בסיוע בני נוער הלוקחים חלק בתוכנית הנצחה ארצית, אלבום הנצחה הכולל תמונות ודברים לזכרו. את האלבום חותם המשפט - "נזכור את עדי כאחד שאהב את החיים ומיצה אותם עד תום. כמו החיוך הגדול שתמיד היה על פניו, כך אנחנו ניזכר ונעלה חיוך על פנינו. יהי זכרו ברוך".