בן אנט ויהושע. נולד בה' בתמוז תשל"ו (3.7.1976) באשקלון. אח לשני אחים ואחות.

רונן גדל באשקלון, למד בבית הספר הדתי-ממלכתי "נווה ציון" בעיר. את לימודי התיכון סיים בבית הספר "רוגוזין" במגמת חשמל.

על ימי ילדותו סיפרה אמו: "רונן היה ילד ממושמע, בעל אוזן קשבת, תומך במשפחה, דואג, עוזר לכולם... כל הילדים שלי ילדים טובים ואהובים, אבל רונן בלט מעל כולם, הוא היה סמל המשפחה שלנו". אהב לבלות עם חבריו לשכונה, בעיקר נהג לשחק כדורסל עם החברים.

בגיל ארבע-עשרה, החליט רונן על דעת עצמו לעזוב את בית הוריו ואת חבריו לשכונה ולעבור לגור עם סבו וסבתו מצד אמו במושב עוצם. הוא עשה זאת מכיוון שדודתו, בת הזקונים לסבו וסבתו, עזבה את ביתם והוא חש כי סבו יפרח מרגיש בודד והבין שעליו להיות שם עבורו, לעזור ולארח לו חברה. החלטה זו מספרת על אופיו כנער בוגר, רגיש ואחראי, המעמיד את צרכי האחר לפני צרכיו שלו.

רונן ויתר על הבילויים עם החברים בעיר ושינה את סדרי העדיפות שלו. בשעות היום למד עם חבריו באשקלון וביקר בבית ההורים, ובשעות הערב והלילה בילה בבית סבו וסבתו. הקשר בינו לסבו יפרח התחזק בשנים אלה והיה לקשר מיוחד.

סיפרה אמו אנט: "חששתי שהיעדר משמעת וחוסר פיקוח על מעשיו במושב, יגרום לרונן להיגרר למעשים פוחזים והוא יזניח את לימודיו. אך לא כך היה, לא היה צורך לדאוג לרונן, הוא ידע מהי הדרך הטובה והישרה". המשיך להיות נער ממושמע, שמר על ציונים טובים בלימודים, הקפיד לשמור על קשר חם עם משפחתו באשקלון ואת אהבתו הגדולה והכבוד שרחש לסבו המשיך לטפח. רונן התחבר עם ילדי המושב ואלה היו מגיעים אליו לבית הסבים, נהגו לשבת בערבים במרפסת הבית, לארח לסב חברה, ליהנות מהמרחב ומהשקט.

בסיום לימודי התיכון שב להתגורר בבית הוריו באשקלון. טרם גיוסו ידע כי הוא רוצה להתגייס ליחידת לוחמי משמר הגבול, ואכן ליחידה זו התגייס.

רונן שירת כשלוש שנים בבית חורון. במסגרת השירות הצבאי הוכשר בקורסים שונים, הדריך ופיקד על טירונים. הייתה זו תקופה מעצבת ומחשלת בחייו, ובה הביא לידי ביטוי את יכולותיו האישיות ואת הערכים עליהם גדל: אחריות, מחויבות, דוגמה אישית, אומץ, נחישות, תמיכה ורגישות.

עם שחרורו מהשירות הצבאי, השתלב רונן בעבודה בניהול פרויקטים בחברת "יואל הנדסה". הוא התקבל לחברה המשפחתית בחום ובאהבה, ראו אותו ממש כבן משפחה והעריכו את עבודתו ואת אופיו.

בשנת 2001 פגש רונן את שירית, אהובתו לחיים. הקשר ביניהם התחיל בחנות בגדים בה היא עבדה: בעת שמדד מספר חולצות צלצל הטלפון שלו, שירית ענתה ואמרה "אני החברה שלו". לאחר מכן אמר לה: "עכשיו סיבכת אותי... בתמורה תני לי את מספר הטלפון שלך". בחודשים הראשונים היה הקשר מבוסס על ידידות עמוקה. רונן היווה לשירית אוזן קשבת ותמיכה. לאחר שנפרדה מבן זוגה באותה התקופה, הפכו השניים לזוג. סיפרה שירית: "פיתחנו קשר עמוק וידידותי, והוא חיכה בסבלנות עד שאבין שהוא באמת מעוניין בי לא רק כידידה. תמיד היה את רונן, לא הבחנתי בזה, עד שנפרדתי סופית מהחבר הקודם... הוא עמד לצאת לפגישה עיוורת ואני כל הדרך אמרתי לו 'תחזור תחזור, בשביל מה אתה הולך, אין טעם הרי...' הלב שלי דפק כמו משוגע, זה היה הרגע בו הבנתי שאני מאבדת אותו, שאת ההזדמנות שלי פספסתי איתו". לאחר מכן הגיע אליה רונן הביתה, ומאז לא נפרדו. הקשר הידידותי הפך לקשר זוגי של אהבה גדולה.

לאחר כחצי שנה החליטו להינשא. נישאו במרץ 2002 באולם "המלך שלמה" באשקלון.

לכבוד חתונתם כתבה שירית שיר לרונן: "רונן שלי יקר ומקסים, כמוך נפלא יש רק בסרטים. אדם מיוחד, חם ואוהב, כזה שנותן המון מהלב... חולה על עיניך הירוקות, החיוך החם המיוחד מאוד. נדלק בקלילות, נראה כדוגמן, מיליון דולר שחבל על הזמן... רוצה להיות אתך לתמיד, באהבה נפלאה ואמיתית, כזה נהדר תמשיך להיות, ורק טוב שנדע עוד שנים רבות... אתה האושר הגדול, רק אותך אוהב מכול".

רונן ושירית התבגרו יחדיו, העמיקו את הזוגיות ביניהם ואהבתם גדלה. שנתיים לאחר שנישאו, בשנת 2004, נולדה בתם הבכורה, קורל. רונן היה זה שבחר לה את שמה והיא הפכה להיות "הנסיכה של אבא". בני משפחתו סיפרו: "הוא היה משוגע עליה, מועך אותה, תופס אותה... קשור אליה בנימי אהבה". כעבור שלוש שנים נולד ליאם. בואם של הילדים לחייהם הפריח בביתם קולות שמחה וצחוק.

לאחר תשע שנים בחברת ההנדסה, בהן התקדם והתפתח מקצועית, החליט לעזוב לדרך חדשה. את עזיבתו קיבלו אנשי החברה בהבנה ורונן קיבל את ברכתם להצלחה. הוא בחר להתגייס לשירות בתי הסוהר (שב"ס), מתוך רצון לעבוד בחברת אנשים איכותיים וערכיים, בתחום בו יהיה לו מעניין וירגיש שהוא תורם. ראה בהחלטה להתגייס לארגון כאחת ההחלטות החשובות והמשמעותיות בחייו.

בשנת 2006 התגייס לשורות השב"ס, והוצב בצוות 67 ביחידת "נחשון". הוא חש שמחה וגאווה גדולה על השתייכותו ליחידת העילית של הארגון. בנוסף לסיפוק ולעניין, ציפה רונן שהעבודה בשב"ס תפתח בפניו דלתות לאתגרים חדשים ולאפשרויות קידום עתידיות וכן ראה עצמו משתלב במערך הפיקוד.

שירית סיפרה: "רונן רצה עבודה עם חבר'ה, הוא חיפש אקשן... השירות בשב"ס עשה לו טוב... כשהוא הגיע הביתה בפעם הראשונה לבוש במדי היחידה, הוא היה כל כך יפה, המדים הלמו אותו, הוא נראה בהם פורח". על היחידה נהג לומר: "נחשון זו לא יחידה, זה בית".

רונן התאהב בחייו החדשים במסגרת השב"ס, קם בכל בבוקר בשמחה והתלהבות ויצא לעבודתו. חבריו לעבודה התגבשו לחבורה מלוכדת, הפכו לחברים טובים והיו לחלק חשוב ודומיננטי בחייו. שירית סיפרה: "הבית שלנו היה בית פתוח, זה היה הבית של החבר'ה", על כך סיפרה גם אמו: "בדיוק כמו סבא יפרח, שביתו במושב היה בית מכניס אורחים, כמו ביתו של אברהם אבינו, כך היה רונן..."

רונן היה עמוד התווך של המשפחה, הנשמה של הבית. הוא שמר על קשר הדוק עם הוריו וביקרם לעיתים תכופות, דאג להם ותמך בכול, ובכך הרגיש שהוא מגונן עליהם. שירית סיפרה: "הוא היה נעים הליכות, שקט, לא מתלהם. מצד אחד היה ביישן וצנוע, מצד שני מוקף חברים, אהוב, שמח. הוא היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".

בני הזוג קנו בית חדש ותכננו להיכנס לגור בו. רונן תכנן את הבית, סידר וארגן אותו. על החיים המשותפים סיפרה שרית: "היינו מאושרים, היה זה אושר מושלם, לא חשבתי שיכול להיות אושר גדול מזה. הכול הסתדר כמו שאיחלנו לעצמנו, רק חיכינו שרונן יסיים את הקורס ויתחיל שלב חדש בחיים, אז הוא יקטוף את פירות המאמץ. היו לנו עבודות שאהבנו, יש לנו שני ילדים ועמדנו להיכנס לבית החלומות שלנו".

במהלך שירותו יצא רונן ללימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה במכללת ספיר. שירית תמכה ועודדה ולקחה חלק בלימודיו באופן פעיל. לילות רבים למדה אתו למבחנים, עזרה לו בשינון החומר והכינה עמו את שיעורי הבית. את תעודת התואר היא קיבלה לאחר נפילתו.

תפקידו האחרון של רונן בשב"ס היה מש"ק ליווי ומפקד צוות. לקראת סיום לימודי התואר הוצע לו לצאת לקורס קצינים. למרות שזה עתה סיים שלוש שנים אינטנסיביות ותובעניות של לחץ ומחויבות ללימודים, החליט רונן להיענות בחיוב לאתגר החדש. הוא הבין שמדובר בקורס ייחודי שקולט לשורותיו את המובחרים ביותר של ארגון השב"ס ורצה להיות חלק ממנו.

ביום חמישי כ"ה בכסלו, א' חנוכה תשע"א (2.12.2010), התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד. השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, קרוב לעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן עלו באש וכך גם עשרות בתים נוספים בכפר האמנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא דמון, שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה, וצוערי ומדריכי קורס קצינים של השב"ס, מחזור א'.

בשעה 15:30 נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס, קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מביניהם צוערי קורס קציני שירות בתי הסוהר, בהם רונן, ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

במהלך השריפה ירד רונן מהאוטובוס יחד עם שני נוסעים אחרים לכיוון מכונית של הצלם שהייתה במקום. בכך יכלו להינצל חייו. אך מששמע קריאה של אחת הצוערות שהייתה באוטובוס: "רונן תציל אותי" חזר לאוטובוס להציל אותה, ולא שב.

צוער רונן פרץ נפל באסון הכרמל בכ"ה בכסלו תשע"א (2.12.2010). בן שלושים וארבע בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי באשקלון. הותיר אחריו אישה, בן בגיל שלוש ובת בגיל שש. הורים, שני אחים ואחות.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת מישר.

לנופלי שב"ס העניק רב-ניצב אהרון פרנקו, נציב שירות בתי הסוהר, את עיטור המופת, "על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירות נפש בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם".

חודשים ספורים לפני נפילתו חגג רונן את יום הולדתו של בנו ליאם, שהגיע לגיל שלוש, באירוע "חלקה" מיוחד בו נכחו כל בני משפחתם המורחבת. לאירוע זה משמעות סמלית חשובה ומרגשת, שכן שם פגש לאחרונה את כל אוהביו. יומיים לפני שנפל חגג עם בנו במסיבת חנוכה בגן. הוא הופיע בגן במדי השב"ס, ובנו זרח מגאווה והשוויץ באביו לפני כל הילדים.

ספד לרונן אחיו מיכה: "היית אהוב וחביב, תמיד עזרת לכולם, החיוך לא מש ממך, חז"ל אמרו שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. אני אחיך הגדול, מצדיע לך".

אביה של שירית ספד לרונן: "ניתנה לנו זכות להכיר אותך עשר שנים. נתת את הכול למען השירות, יש אש של חנוכה ויש אש של הנשמות שנשלחו... היום איבדתי שניים, בן וחתן".

סגן-גונדר תומר, מפקד גדוד דרום ביחידת נחשון, ספד לו: "היית מנבחרי הלוחמים בגדוד הדרומי וביחידת נחשון, נבחרת להיות צוער בקורס קצינים של שירות בתי הסוהר וצפינו לך עתיד כקצין שיחנך, יוביל וימשיך להיות דוגמה ומופת לפקודיו, כפי שהיית תמיד. ראינו בך את דור העתיד, שהלוחמים ילכו אחריך באמונה שלמה ובידיעה שהם הולכים אחרי מפקד ערכי, מקצועי ומסור. ביצעת את תפקידך מתוך תחושת שליחות, בגאווה ובאמונה בדרך, גם בדרך האחרונה כשיצאת להציל חיי אדם".

לעילוי נשמת רונן הוכנס ספר תורה לבית כנסת בשכונת שפירא באשקלון, בטקס בו נכחו מכובדי העיר ורבנים רבים. בני וקנין, ראש עיריית אשקלון וידיד המשפחה, אמר: "רונן פרץ הקריב את עצמו למען מדינת ישראל. רוחו, תעוזתו וטוב ליבו באו לידי ביטוי ביום פטירתו. רונן היה איש אשר רצה לסייע ולתת מעצמו בחייו ובמותו".

באתר יוטיוב ניתן לצפות בסרטון לזכר רונן. בשנת 2013 התקיים טורניר כדורגל לזכרו, שבו השתתפו חבריו הרבים ממעגלי חייו השונים.

רונן מונצח באנדרטה לזכר הנספים בשריפה בכרמל שהוקמה ביער בית אורן, ובאנדרטת חורשת ה-44 בהר מירון.